הבלוג של אבו אלמוג

יש לי איזה כעס כללי על איילת שקד וההומואים, על המשחק המכוער ש'יש עתיד' משחקת בנוגע לעניין הזה בדיוק (לתת ל'בית הלאומי' זכות וטו בענייני דת ומדינה, ולהגיש הצעות חוק פארש שיודעים שיופעל עליהם הווטו, ולצאת מה זה ליברלים) ועל פראוור וכאלה. נחסוך מכם. מי שממש רוצה כתבתי משהו נורא בונבוני בטרקלין. די התיישן בעשרים וארבע השעות שעברו עליו, אבל עדיין הרטוריקה האבו אלמוגית הידועה בשיא תפארתה.

אז לעניינינו:

* נורא נחמד להיות סופר בישראל. באמת. ידעתם שמשרד החינוך והתרבות משלם לסופרים לפי השאלות בספריות ציבוריות? מתי שהוא בסוף שנות התשעים מילאתי טופס, ומאז בודקים מדי שנה בספריות הציבוריות כמה השאלות של ספרים שלי יש, ואני מקבל תשלום לפי מספר ההשאלות. אז נכנסים אלי כמה אלפי שקלים מדי שנה כתמריץ לכתיבה. זה לא מממן לי להתבודד חודש בווילה בטוסקנה, לבהות בפריחת עגור הבר, ולכתוב שירה לירית. זה בקושי מספיק לסוף שבוע בצימר בירוחם, וגם זה נבלע במינוס, אבל עדיין זה טוב מהמון סיבות. זה טוב שהמדינה שלי רואה בי נכס תרבותי ומעודדת אותי. זה גם טוב שאני יודע שקוראים אותי וממשיכים לקרוא אותי. דן בן אמוץ המנוח היה אוסר על השאלת ספריו, וחושב שהספריות הציבוריות גונבות ממנו. ימתקו לו רגבי עפרו. אני חושב גם בלי התשלום הזה שנורא טוב לי שקוראים אותי, ואם השאלתם ספר בספריה - סבבה. ומדינת ישראל טורחת גם לעודד את הבן אמוץ הקטן שבי, שבכל אופן מעדיף שירכשו ספר ('תגובת שרשרת' קראתם? כאן אומרים שזה לא רע בכלל) מאשר שישאלו אותו בספריה ולא אקבל עליו תמלוגים, ואומרת שגם אז אני מקבל כסף. לא סבבה? סבבה אגוזים. היום קיבלתי את המכתב שלהם, ואפשר לדחות את הקץ בכמה שבועות נוספים עד שיגיעו הנושים עד סף הדלת.

* חופש חנוכה. כבר עברנו את הגיל של הפסטיגל לדעתי, אבל מ'משחקי הרעב 2' לא נימלט. דווקא רציתי לראות את המשחק של אנדר, אבל משום מה הוא מציג רק בחיפה וגם זה בשעות הערב. ראבק, סרט ילדים, מה הקטע של הצגה אחת ב-19:50? לאנדר עצמו לא מרשים להישאר ער עד השעה הזאת. עוד מעט מגיע ההוביט II. לא כל כך אהבתי איך שג'קסון אנס את היצירה הדי מינורית של טולקין לסאגה של שלושה סרטים שכל אחד שלוש שעות, אבל יש משהו בקסם הג'קסוני שאם לא חושבים יותר מדי על המקור, זה יכול לעבוד. הצאצא כמובן מתלהב. נתלהב איתו. מחר אני בספארי ברמת גן. לא, זו לא יוזמה של הצאצא. לי בא לראות אריות. וג'ירפות. אז מה אם אני בן 45.

* מפגש היסטורי והיסטרי ביום ה' עם פ' המנחה. זו הפעם הראשונה שאני נפגש איתה מאז ששלחתי אליה את הצעת המחקר. אני נע, כרגיל, בין ביטחון עצמי מופרז, לבין חרדה היסטרית. בין הידיעה הוודאית שהצעת המחקר מושלמת עד לפסיק האחרון בהערת השוליים האחרונה ומהווה פריצת דרך מחקרית שאין כמוה, לבין התחושה ששאלת המחקר עמומה; שאין לה שום קשר להשערת המחקר - אותה לא אוכל לעולם להוכיח - שאני מפספס את הנקודה; שיש ודאי מישהו שכתב על זה לפני; שפיספסתי המון ביבליוגרפיה שכולם מכירים חוץ ממני; וכיוצא בזה. פ' היא אדם נעים עדין וחביב, ואינה מטילה מורא, לא במתכוון. אבל אני כל כך מושקע רגשית במסמך הזה שעצם המחשבה שאצטרך לשבת על אותה כורסה נוחה באותו חדר עינויים קטן ולהגן עליו עושה לי רע מאוד. אבל אני, שהסתערתי ב-1987 על החיזבאללה בנבי אל עוואדי עם השברייה בין השיניים מפחד מפרופסורית להיסטוריה? כן. האמת שכן. יהיו כמה דקות קשות שם במסדרון הקטן עד שאכנס לחדר. נעבור גם את זה.

* בלי קשר - מכל מיני סיבות קראתי את 'הלווייתן' במקור. שני תארים הביאו אותי לדעת כל מה שאפשר על הספר הזה בלי לקרוא אותו. זה לא אותו דבר. עכשיו אני באמת מכיר את הובס. תמיד הייתה לי עליו דיעה שהמדובר באידיוט פרימיטיבי שהגה מין תיאוריה כזו שמתאימה לנתין של שליט אבסולוטי במאה ה-16. כמה שטעיתי! הבנאדם גאון, והספר כאילו נכתב היום. "כך  נוצר אותו לווייתן גדול, או, אם נדבר ביתר יראת כבוד, אותו אל בן תמותה אשר לו אנו חייבים תודה - אחרי הודיה לאלוהי עולם - על השלום וההגנה שזכינו להם..." שפתיים יישק. חשוב חשוב חשוב לקרוא את הקלאסיקות במקור. כמעט התעלפתי מ'הנסיך' שגם אותו לקחתי ליד באיחור קל של 45 שנה. ועכשיו הובס. אני מתכנן על ג'ון לוק, אבל רק אם יהיה לי זמן וייראה שזה רלוונטי לתיזה.

* הובס הוביל אותי לשמיט, או כמו שקורא לו אחד ממכרי - "That dirty fucking nazi, what's his name". ילדים, אל תנסו את זה בבית, זה כואב! כאן בהחלט לא מומלץ לגשת למקור. עושה כאב ראש.

* גרשון ויילר. מי מכיר? מי שמע? מי יודע? הבנאדם כתב ספר על הובס ושמיט שלא נמצא באף סיפריה בארץ. בהתחלה חשבתי להשאיל מחו"ל בין ספרייתי אבל זה סיפור של מיליונת'לפים טפסים ועוד איזה מאה שקל. אז חשבתי להזמין מאמזון. בסוף יש את זה למכר, שיעביר לי. אז עד שזה יגיע לקחתי ליד את 'תיאוקרטיה יהודית' וגיליתי עולם ומלואו של יהודי מאוד חריף, מאוד נבון, נבואי כמעט, ונשכח לחלוטין. בשיח האקדמי לא מצאתי אותו, עד עכשיו. הרבה מאוד מ'תיאוקרטיה יהודית' היה רלוונטי לתיזה שלי. אני יוצא מנקודת הנחה שגם אני וגם המנחים שלי לא היכרנו אותו מספיק כדי לכלול אותו בביבליוגרפיה. יש בו משהו כועס, ומתגרה, ו-לא מילה גסה- כנעני. את הספר, שנכתב ב-1976, תענוג לקרוא גם היום. מוזר, כי הבנאדם לימד שנים באוניברסיטת תל אביב והותיר אחריו הרבה תלמידים. זו הגות שצריכה להיות, לדעתי, יותר בקדמת הבמה. רשמתי לפני לעיון נוסף.

* נא להכיר - אנט פיקוק. התגלית החדשה שלי, משנת הפלאות 1972. זה I'm the one. לוקח לזה לרוץ 6:47 דקות, אבל אני מאוד אכעס אם לא תקשיבו עד הסוף. מתחיל קצת לא קומוניקטיבי, שלא לומר חורק, אבל זה מתפתח לג'אז אוונגרדי / בלוז מופלא. הגברת יודעת לשיר. באמת! ויש לי הרגשה שכשהיא שרה לי שהיא האחת, זו ש' שרה לי את זה. סתם הרהור רומנטי. כבר כמה ימים שאני שומע רק את הגברת הזו. יעבור לי, אבל עד שזה יעבור תצטרכו לסבול. קדימה אנט -