הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה ימים עשיתי מעשה נדיר, וכתבתי כאן פוסט מאוד אישי על אשתי. אמנם לא קראתי לה בשמה המלא או אפילו מסרתי כל פרט על זהותה, או דבר מה מעיסוקיה או מעשיה, אלא רק את רחשי לבי הכנים כלפיה, אבל אני חושש שלו הייתה אכן קוראת את הפוסט, על אף שלל גילויי החיבה והאהבה המופיעים בו, הייתי סופג מנה ראויה. מכיוון שהדבר לא קרה, אני מסיק את המסקנה שבני משפחתי הקרובה אינם קוראים את הבלוג הזה, ושאלו שנמצאים איתם במגע מבין קוראי הבלוג אינם מיידעים אותם על המתרחש בו, וטוב שכך. לא שמתרחש הרבה מעבר למישור של התקדמות הבנתי בעיקריה של תורת הפרשנות ההקשרית מבית מדרשה של אסכולת קיימברידג' (מאמר חלוצי ובו תרגום תורת 'חופש לפני ליברליזם' לסקינר לד'אהריסטית מדוברת עומד בכתיבה, וודאי שיזעזע את העולם - האקדמי וזה שמחוצה לו) ובכל אופן. מצאתי לנכון לכתוב היום על בתי. זו ששמה ידוע לכל קוראי בלוג זה - אלמוג. (הבחור העובר אינדוקטרינציה מרכסיסטית בתמונה שבכותרת הבלוג הוא פ', השומר על חשאיות אף יותר מאמו).

אלמוג היא במגמת צילום וקיבלה משימה לשחזר תמונה קלאסית. משימה כזו דורשת, מן הסתם, התייחסות לתמונה איקונית נוסח 'הצעקה' למונק. כזו שכבר הפכה לאותה מפלצת מיתולוגית, לאותו מסמן ללא מסומן (או מסומן ללא מסמן, מעולם איני זוכר, ובודריאר אינו מצוי תחת ידי בשליפה), לסימולקרה. 'הצעקה' עצמה היא עניין נדוש למדי, ובטח יזנקו אליה אחרים וזריזים מחברי כיתתה. הפור נפל בתחילה על 'אמריקן גות'יק', מכיוון שהבית שלנו דומה משהו לאותו בית שבתמונה, ואני יכול לתת חיקוי לא רע של הבחור שם עם המשקפיים והקלשון. אך משהגענו לשלב ההפקה הסתבר שזוגתי בבריכה ותחזור רק לאחר צאת החמה. לאחר מעט היסטריה וגוגל תמונות נפל הפור על 'אמו של ויסלר' -

כל אחד מכיר תמונה איקונית זו, סמל לאימהות האמריקאית. אם אי פעם היה לה תוכן, זה התרוקן כולו במאה וארבעים השנים שחלפו מאז. היא הפכה, כמובן, למה שעליו דיבר בודריאר כמודל העוסק בייצור ושיווק אין סופי של ההיפר אמיתי (נו... המילון של גורביץ' בערך סימולקרה. אבל תודו שזה נכון). המשימה היא להכניס תוכן של ממש להעתק מן ההעתק, לרוות אותו במשמעות, להחזיר את המסמן למסומן (או להיפך). קצת קשה לכיתה י"א. אבל אתם לא מכירים את הבת שלי.

זה מה שהיא עשתה - 

אני מודה שהיה הרבה ממני ביזמה ובהפקה (אני דחפתי דווקא לעשות את 'מות מרא' של דוד, אבל היא פחדה שאמא תכעס אם נלכלך את הסדינים בקטשופ, כמתבקש) אבל היא זרמה איתי, והביצוע כולו שלה. הביצוע הזה מאוד מבריק מבחינה טכנית, כי ראיתי כמה וכמה גירסאות נסיון של זה שלא כל כך צלחו מבחינת ההעמדה והזווית והתאורה, שאני חייב להסיר את הכובע (ותראו - יש לי בתמונה מה להסיר). זה עוד דורש קצת פוטושופ - בלהקטין את התמונה שתלויה על הקיר, אולי בצבע של הכיסא, ובטח בכיוון הישיבה (שהתבקש מבחינת המבנה של החדר). אבל זה כל כך 'אמו של ויסלר' ורק היא יכולה לעשות את זה.

אז טענו מחדש את הסימולקרה בתוכן, ואמירות על הורות, ואבהות, ומגדר, ויחסי מגדר, ופמיניזם, ופוסט פמיניזם, ותיאוריה קווירית, ברמה שהיה בה כדי למלא לפחות שלוש מהדורות של 'תיאוריה וביקורת'. ואחרי כן עשיתי מזה תמונת פרופיל שלי בפייסבוק והחברים שלי נחלקו לכאלה שנורא נהנו מהמחווה וכאלה שחששו לשפיות דעתי. 

אז ממתק לסיום? חברתי הטובה דליה הפנתה אותי לקטע הזה ממר בין, שהוא תמיד מצחיק. מי שבאמת רוצה להבין מהי תמונה שהפכה לקלישאה עד כדי כך שאינה מסמנת עוד דבר, מקבל כאן קורס אקדמי שלם בפחות משלוש דקות. אז שחק אותה רואן -