הבלוג של אבו אלמוג

יש את המשחק המטומטם הזה שפשה בפייסבוק כאש בשדה קוצים (והמיוחס, שלא בצדק, לגיבורה הספרותית האישית שלי, גורו הכתיבה רוני גלבפיש) שצריך למנות עשרה ספרים שאתה אוהב. מניתי. מי שקורא את הבלוג הזה יכול גם לנחש איזה. השעה הייתה מוקדמת בבוקר, כך שבטעות פרוידאנית מאממת נשמט משם דווקא 'האמן ומרגריטה' אבל מילא. לא משנה. מה שאני רוצה לחלוק כאן הוא דבר מאוד שונה. לא ספרים שאני אוהב, או שהשפיעו עלי באופן אישי, או שריגשו אותי, אלא כאלה ששימשו השראה לכתיבה. מעין מדריכי כתיבה. כאלו שלקחתי מהם באופן מודע. תראו, אני מעריץ את מארקס, והייתי נותן את יד ימיני בשביל לרשום משפט אחד כמוהו. אבל הוא לא מהווה השפעה על הכתיבה שלי כי אנחנו בשני עולמות כתיבה שונים. קרל היאסן, עד כמה שהוא נחות בכל קנה מידה לעומת מארקס, זה כבר דבר שונה. ממנו אני גונב, ובסבבה. אז הנה רשימה קצרה ולא מושלמת של ספרים או סופרים שהיוו השראה מודעת לכתיבה שלי.

* ולדימיר נבוקוב. טוב אז נתחיל בגדול. מה זה בגדול - בענק. 'לוליטה' הוא לא ספר, הוא תשבץ מוחין. זה עולם שלם של כתיבה. קטונתי. מה שכן, הטריק המרכזי, ליצור דמות מרכזית נאלחת, זוועתית, וליצור כלפיה אמפתיה באמצעות זרם תודעה בלתי פוסק בגוף ראשון, זה משהו שאני גונב במודע פעם אחר פעם, ברמות שונות של הצלחה. הומברט הומברט הוא אדם שכדור בראש טוב מדי בשבילו. הוא פדופיל זוועתי, שאנס את לוליטה אינספור פעמים במהלך הספר, בין הגילאים הרגישים של 12 עד 15, וזאת אחרי שפחות או יותר גרם למותה של אמה. ובכל אופן אוהבים אותו מהשורה הראשונה, הנפלאה, של הספר, ועד סופו הטראגי של הספר. הוא לא מפסיק לדבר. בכמה וכמה שפות שונות, MIND YOU. הוא מקשקש זרם בלתי פוסק של הגיגים. והוא מקסים. ואתה סולח לו על הכל. בערך. יותר נכון אתה יכול לשרוד את רכבת ההרים המופלאה הזו דרך העיניים שלו, ולהמשיך ולהסתכל דרכן גם כשהן רואות דברים נוראים. זה הישג ספרותי שאין שני לו. ובכל פעם שאני קורא את הספר הזה, הנס הזה שב ומתחולל, במקביל להרבה ניסים אחרים, מופלאים לא פחות, אבל זה נס שאני חושב שגם אני יכול לנסות לשלוח בו את ידי. אחרים גם ניסו. אני חושב ש'נוטות החסד' הוא נסיון מהסוג הזה. ליטל נכשל, בגדול. הגיבור שלו הוא מאוס, ובערך בעשרת העמודים הראשונים של הספר מאבדים כל אמפתיה כלפיו, וממשיכים לקרוא ממיליון סיבות אחרות, אם בכלל. כלפי הומברט מחזיקים באמפתיה עד הסוף. 

* הרמן מלוויל - מובי דיק הוא פחות או יותר הספר הכי טוב שיש. אני שב אליו כל פעם מחדש. גם כאן - עולם שלם של כתיבה. אבל הלקח שלי לכתיבה שלי הוא היכולת שלו לקחת את הקורא דרך ההליך הטכני מאוד של ציד הלווייתן (בתרגום הישן, שאני אוהב, 'תנין'), ועיבודו לשמן, במשך כמה וכמה מאות עמודים בהם מפורטים פרטי פרטים טכניים של ההליך הזה, מבלי לשעמם ולו לרגע, ותוך הרצה של אחת העלילות המרתקות ביותר שאי פעם עלו על הכתב. יש בזה משהו שכל כותב בלשי של רומן משפטי צריך לאמץ. משפט רצח, המתואר בהרבה ספרים מהסוג הזה, הוא דבר שיש בו אמנם כמה שיאים דרמטיים, אבל רובו שלבים משפטיים משעממים ביותר הדורשים הבנה בפרטי פרטים טכניים. לעשות 'מלוויל', ולהעביר את הקורא דרך זה תוך שמירת עניין בעלילה זה הישג. הרמן, אני חייב לך הרבה.

* לורנס סטרן - טריסטרם שאנדי. מי שלא קרא את הספר הזה, ורוצה לכתוב רומן, שיעזוב הכל ויקח את הספר ליד. זו מעבדה לכתיבת ספרים, המפרקת את ההליך הזה לגורמים, ועושה לו דקונסטרוקציה. ואלוהים, הוא חי במאה ה-18! סטרן הוא גאון, והוא גם מצחיק בצורה בלתי רגילה. הרעיון של הספר, שאביו של שנדי מוכן שיקראו לו בכל שם שאינו טריסטרם, ולבסוף בעקבות מסכת אירועים שכל אחד מהם סביר בפני עצמו, אך ביחד הם בלתי סבירים לחלוטין, נמצא שלבנו קוראים 'טריסטרם', הוא רעיון גאוני. ניסיתי את ידי כמה וכמה פעמים בהשתלשלויות מקרים כאלו, וכשלתי. אבל אני מקווה שאכתוב עוד כמה ספרים ואולי יומו של הדבר הזה עוד יגיע.

* ריצ'רד אדאמס - גבעת ווטרשיפ. אצלו מתחיל כל פרק בציטטה ספרותית ידועה. זו יוצרת עניין ונותנת רמז מה הולך לקרות בפרק. רוב הספרים שלי כוללים איזה מעברון מובחן מהסוג הזה בין הפרקים. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות. לפעמים לקחתי את העניין למקום קיצוני, כמו הספר המומצא 'פרחים ללודמילה' שציטטות ממנו מפרידות בין הפרקים ב'שלישית בשורה השנייה'. בספר האחרון בכלל נגמלתי מזה, אבל נראה לי שאחזור. אני אוהב את זה.

* קרל היאסן - אף אחד כאן לא שמע עליו, נכון? הוא טיפוס מפלורידה שכותב מותחנים מצחיקים והזויים. גם כאן יש סיפור של דברים מאוד משונים שמניעים את העלילה, כמו דוב שנופל ממטוס שמסיע את הקרקס הנודד ממקום למקום, והורג את אביו של האיש הרע בספר, או משהו כזה. גם דמויות מוקצנות, אבל גם מסר חברתי. היאסן לא מתבייש לספר מה דעתו על התאגידים הגדולים שהורסים את ביצות האברגליידס בפלורידה האהובה שלו. גם אני לא מתבייש.

* ריימונד צ'נדלר. אז הגיבור הוא שתיין הרוס שאין לו מה להפסיד, ציני עד לשד עצמותיו, אבל אם תלחץ אותו מספיק תגלה את הנקודה הרכה שיש לו. וואלה! לא חידשתי כלום, נכון? אז זה צ'נדלר, וכל הגיבורים בכל הספרים שנכתבו מאז חייבים לו הרבה, וגם אלו שלי.

* קרל צ'אפק - הלוואי ואגיע לחדות ולבהירות של הכותב הזה, אמן הסיפור הקצר. האהוב עלי הוא 'הפשע בסניף הדואר' שכל כולו חיפוש אחר צדק, והסקת מסקנות מהתנהגות אנושית, ממחוות אנושיות קטנות שאפשרית רק באווירה של כפר קטן בו כל התושבים מכירים זה את זה בצורה אינטימית. אני לא מתקרב לשם, אבל לפעמים אני מקבל משם השראה. הסיפור הזה היה יכול להתרחש בעפולה, וחלק מהסיפורים שלי בכפר הצ'כי שעליו כתב צ'אפק.

* פרידריך דירנמאט - עוד ציניקן אחד לרשימה. אולי הגדול שבהם. הטוב שבספריו 'ההבטחה' הוא גם אחד הספרים הטובים שיש בכלל. יש כל כך הרבה אלמנטים מעוררי השראה בספר ובגיבורים שלו - ידו של המקרה הגוברת על ההסקה הלוגית המבריקה. האדם הלוקח הבטחה שהבטיח והורס את חייו ואת חיי הסובבים אותו כדי לקיימה, המון. אני שב לשם שוב ושוב. מה לקחתי משם? לא ברור לי, ואולי כלום. ואולי מילה פה או שם. 

* אריה סיוון - 'אדוניס' שלו הוא הספר הבלשי הטוב ביותר שנכתב בעברית. את זה אני אומר וכותב כבר הרבה זמן. הטריק העיקרי שם - מתן טקסט סתום אי שם בתחילת הספר המתפענח והולך לאיטו וכולל את פתרון התעלומה הבלשית, הוא מעשה אומן שניסיתי כמה וכמה פעמים לחקות, ושוב - תמיד בכישלון מוחלט. אבל כמו שכתבתי קודם - אולי יש לי עוד כמה ספרים בקנה.

ערב טוב לכולם. תמשיכו לקרוא - זה כיף!