הבלוג של אבו אלמוג

לא פוליטיקה. לא שאין לי מה לומר על היזמה של יריב לוין לצ'פר את הנוצרים - סנטה קלאוס! - אבל כאילו, נחסוך. עריכה לשונית. מי שרוצה משהו פוליטי וכועס שיקרא את הפוסט הקודם או שיחכה לפוסט הבא.

בפגישה האחרונה שלי עם פ' היא פשוט הרימה גבה (בלונדינית ומטופחת) אמרה משהו על הפיסוק שלי, ואיזה הערה על איך אני כותב מקס וובר פעם בכ' ופעם בק'. זה היה נכון, אבל יש לזה הסבר. כי אני משתמש בתרגום מאוד ישן ל'הפוליטיקה בתורת מקצוע' שיצא ב-1961 או משהו כזה. כשעוד קראו למקס מאכס. אז בביבליוגרפיה ובהערות השוליים הוא מאכס, וכשאני והוא מסתחבקים בגוף העבודה הוא מקס. אבל זה שכנע אותי סופית ללכת על עריכה לשונית להצעת הדוקטורט. טוב. ניסיתי קצת בעצמי לעבור על הפיסוק, ולא כל כך הלך. הסתבר לי שמתי שהוא בין אלף תשע מאות וכלום כשסיימתי את התיכון, להיום, מישהו באקדמיה - יימח שימו - החליף את כל הכללים, בלי להתייעץ איתי בכלל, או לספר לי, מהכללים המאוד הגיוניים של הפיסוק הגרמני, לכללים הפרועים והברוטליים, שלא לומר הוולגריים ממש, של הפיסוק האנגלי. הרצתי כמה פיסקאות עם חבר שלי, שהוא גם עורך לשוני, והסתבר לי שאין לי מושג בפיסוק. הרצתי את העניין בקבוצת הפייסבוק הסודית של הדוקטורנטיות, והסתבר לי שזה כמעט סטנדרט ושרובן נעזרות בעריכה לשונית, זאת אומרת אלו שאינן עורכות לשונית בעצמן. אז אספתי את גאוותי הפגועה, ושלחתי את עבודתי למיקור חוץ. זאת אומרת שמצאתי עורכת לשונית לפי המלצה של חברה טובה, ושלחתי לה את היצירה.

שש מאות פאקינג שקל על עשרים עמוד, אבל שווה כל פרוטה.

זה היה שווה ולו רק בשל מידת הענווה. זאת אומרת הייתי צריך לרדת מהאולימפוס של מי שכבר פירסם שני מאמרים אקדמיים - טוב השני עומד להתפרסם ולא יוצא כבר חצי שנה בערך אחרי המועד המובטח - ושבעה ספרי פרוזה, וכתב תזה שלמה בלי לערוך לשונית, ובכלל אליל הניסוח עלי אדמות, ולהשאיר עת עצמי בידיה של עורכת. שזה כבר די טוב לאגו, כי אחרי יום בערך היא כתבה לי איזה מייל עד כמה הרבה יש לה עבודה עם - לקחת נשימה ארוכה ולא להאמין למראה העיניים - פיסוק, ניסוח, משלב, אוצר מילים, תחביר וכו'. מאוד נבהלתי, בייחוד מהכו'. טוב, פיסוק כבר הבנו שלא גליק גדול, אבל אוצר מילים אני די סגור על עצמי שאני בסדר. בייחוד כשכתבתי שם 'סוזרניות' שזה משהו שרק אני ופ' וקוונטין סקינר יודעים מהו. משלב - טוב, אני מנסה. ודי בטוח שאף סבבה אגוזים לא זלגה לשם. אבל בכל אופן הרמתי אליה טלפון והיא הרגיעה אותי שלא נורא. 

אז התייחסתי לזה כמו מין מסז' כזה. שפשוט מפקירים את השרירים הכואבים למישהי מיומנת ונותנים לזה לקרות (ניסיתי פעם מסז' עם גבר. לא הולך. קטע הומופובי כנראה. אישה, עד כמה שתהיה ג'דעית, וחלק מהמסז'יסטיות הן בהחלט כאלה, לא מפעילה אצלי את כל הכיווצים שמגע של גבר מפעיל. אולי אני צריך לעבוד על עצמי, אבל בעצם לשם מה?) או בקטע של ספונז'ה שבהחלט אני יכול לעשות בעצמי, ובעבר גם עשיתי, אבל הרבה יותר כיף לשלם למישהו אחר שיעשה את זה.

חיכיתי לתוצאה די בסבלנות, וזה הגיע ביום המובטח. היא די דייקנית. זה ניכר בעבודה שלה.

על פיסוק אין מה להתווכח, וגם לא התווכחתי. או כמו שהיא הייתה כנראה כותבת - על פיסוק אין מה להתווכח וגם לא התווכחתי. היא שיחקה לי קצת עם אוצר המילים, שמה לב לביטויים חוזרים והחליפה אותם באחרים. כך, למשל, בפיסקת הפתיחה הופיעה המילה "שאלות" שלוש פעמים. נו, זה פיסקת פתיחה של הצעת מחקר. מה רציתם שאחקור אם לא שאלות? אז אחד הוחלף למצבים ועוד משהו מהסוג הזה. למדתי גם שאסור להדגיש בקו, וגם שצריך להזיח בפתיחת כל פיסקה חמישה קליקים שמאלה. גם תפסה אותי בשגיאה מביכה בזכר ונקבה, שעברה מיליון קריאות שלי ושתיים שלוש קריאות של פ' ושרדה.

     סך הכל הפחד הגדול שלי היה שהיא תיקח לי את ה'פאנאש', את הזיק, את הדבר הזה שיש רק לי. זה קרה? בערך. היו כמה וכמה פיסקאות שהשתמשתי בביטויים שאופייניים רק לי, או בתחביר המיוחד, עם המשפטונים הקטנים שמשתלבים זה בזה, שהקוראים שלי ממש מכורים לו, ובצדק, כי ממש מחכים למילה האחרונה, אבל כשהיא מגיעה שוכחים מה היה בהתחלה. אז זה הפאנאש. אבל קראתי וזה זורם יותר טוב בלי זה. יותר אקדמי. קצת יותר יבש, עם קצת פחות חתימה אישית, אבל אנחנו רוצים יבש ואקדמי, נכון? זה שאני מכור לכתיבה של עצמי, עם הפיסוק המוזר, והתחביר המאותגר, החרוזים הקטנים בתוך המשפטים, וכל זה, לא אומר שזו כתיבה טובה, ואנחנו רוצים להתקדם.

איינץ. צוויי. דריי. פיר. פינף. - הזחה - הדבר הטוב באמת היה שזו הייתה קריאה של קוראת אינטליגנטית ועירנית, גם אם דקדקנית משהו, שסייעה לי להבין מה בדיוק מבין קורא חיצוני, שהוא לא אני ולא פ', מהתזה הסוזרנית שלי, ומה לא. היא גרמה לי, למשל, להעיף את המשפט האהוב עלי, שדיבר על הריבונות כתכונה פיזית של גופו של הריבון, כשטענה שהוא מיותר. בקריאה נוספת ראיתי שזו אכן בדיחה פנימית לא מוצלחת ביני לבין עצמי, ששרדה שבע מאות גלגולים שונים, ונקברה לבסוף קבורת חמור. כך עדיף. 

אז שורה תחתונה?

שווה שש מאות שקל. שווה גם כפול כי נורא נהניתי וגם למדתי, והיא גם יודעת את העבודה שלה ונראה לי ששידרגה את ההצעה ברמה או שתיים. אבל אם נלך לפי מספר העמודים שאמורים להיות בדוקטורט הסופי, זה אמור להיות בערך פי חמש עשרה. אז כאן אנחנו בבעייה פיננסית מסויימת, ונראה לי שאם לא יקרה משהו דראסטי נוסח זכייה בלוטו אאלץ לוותר על התענוג. אבל זה באמת היה תענוג. היה בזה משהו מאוד נחמד, וסך הכל חווייה חיובית, אם כי אני לא סגור עד כמה הייתה חיובית לעורכת. 

אז עכשיו ההצעת מחקר (אני יודע, הצעת המחקר. תפסתם אותי) אצל פ', ואם הכל הולך לפי התכנון אני אגיש בשבוע הבא. לא כיף? לא יודע. אז יתחיל השלב הארוך והמעצבן של לחכות לאישור, ואם לעבוד בינתיים ולהתקדם או לא. אבל זה בערפילי העתיד. אני בטוח שכל קורא חיצוני שאך יניח את עינו על ההצעה יאשר אותה מניה וביה, בלי לקרוא אותה אפילו - כי רק מהכותרת אפשר להבין באיזה יצירת מופת על זמנית ד'אהריסטית אנטי מילטית מדובר.

ממתק אמיתי? בלי שום קשר לעריכה לשונית. ביצוע מאמם של מוט דה הופל ל'סוויט ג'יין', סתם בגלל שאני מתגעגע ללו ריד, ופרט מהעטיפה של אחד מהתקליטים של מוט דה הופל מקועקע לי על הקרסול השמאלי. תעשו חיים! ואם משהו עושה לכם טוב ועולה שש מאות שקל אל תתקמצנו. ובאמת יש מילה כזו 'פאנאש'. בחיי אלוקים אמת התורה. ואם כבר הזכרנו את אלוקים וכאלה, אז תתפללו שפ' תאשר הכל מהר והכל יתקתק כמו שצריך.

ליידיז אנד ג'נטלמן - מוט דה הופל!