הבלוג של אבו אלמוג

מגל הפטירות שעבר עלינו לאחרונה, והותיר גם את חותמו בבלוג הזה, מעובדיה יוסף דרך ספי ריבלין, עד נלסון מנדלה, אריק איינשטיין ושרון, נגעה לליבי ביותר פטירתו של מנחם זילברמן.

כילד, אהבתי אותו מאוד. כתינוק ממש, אני יכול להישבע שאני זוכר סגמנטים מ'חדווה ושלומיק' ששודרה ב-1971 כשהייתי בן שלוש, והותירה אחריה בעיקר את שיר הפתיחה הנפלא ששרה מירי אלוני. לאחר מכן היה נוכחות טלוויזיונית די קבועה בחיינו, עד שדעך, ובגלגול האחרון היה מעין סטנדאפיסט שוביניסט, עד שירד לארצות הברית. עד כמה שאני זוכר הייתה לו פינה בתכנית של שי ודרור ברדיו, שהיו מתקשרים אליו מלוס אנג'לס, אבל באיזה שהוא שלב 104 FM החליפו אותם בטל ואביעד או משהו כזה ומעצבן יותר והפסקתי בכלל לשמוע אותם בבוקר. 

בסך הכל הוא היה מעין מודל של ישראליות, מאוד אריק איינשטייני, רק בלי ההילה של איינשטיין. צריך רק לומר שהוא היה הכוח המניע מאחורי שני דברים שהם סמל של ישראליות, תמצית הישראליאנה - כוורת וזהו זה, כדי להבין את גודל האובדן.

יש לי גם זיכרון אישי ממנו. ב-1990 עשיתי מילואים במוצב בהר דב. הוא הגיע להופיע בפני החיילים. את ההופעה עצמה פיספסתי, כי הייתי אמור לצאת, ונתתי משמרת אחרונה לחבר'ה. אבל עשיתי את הנסיעה הארוכה בחזרה ל'ארץ' - איני זוכר לאן, אולי לתל אביב? ברכב שלו. היינו שם אני, הוא ובנו שהיה אז ילד צעיר וליווה אותו לכל מקום. הוא לא הפסיק לדבר, והיה מאוד מצחיק. איני זוכר מילה ממה שדיבר שם, רק מעין נוכחות מאוד סימפטית ורגועה.

בכל אופן, אחד הדברים שפחות זוכרים לו זו הופעתו בסרט 'שלאגר'. כשעופרה חזה שרה ב'שיר הפרחה' - "אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מילה ארוכה שכזו" אז ה"אתה" זה מנחם זילברמן.

בסרט, אותו ראיתי כילד בן עשר, יש שני מודלים של גבריות המתחרים על ליבה של עופרה חזה. האחד, אותו משחק זילברמן, הוא צחי, מנהל חשבונות אשכנזי בעליל (העדתיות של חזה עצמה, הקרויה משום מה בסרט 'דינה פוקסמן' אינה ברורה), חובב קולנוע איטלקי ניאו ריאליסטי, ומלהג ללא סוף על סרטו של ויטוריו ברבריני, 'רוקמת הגטקעס'. השני, הוא המודל המזרחי, של גברי בנאי, הקרוי בסרט בשם הנלעג 'בן גוריון שמש'. שמש הוא נחות בעליל. כך על פי השיר 'שיר בהזדמנות', הפותח במילים 'כל העיר יוצאת קבוע, רק אני יוצא אחרון'. הוא מוסכניק חסר השכלה וחסר כל כישרון (כשרון הריקוד בו הוא נחן, גם הוא 'נחות' ו'נלעג', והוא בעיקר מניפולציה של האמרגן התכמן חפציבה). צחי הוא מייצג התרבות הגבוהה, וההצלחה הכלכלית המובטחת. שמש מייצג את תרבות המועדונים של הפריחות, ומוצג כעוסק במלאכת כפיים, שאינה מלווה בהכנסה משמעותית. בסופו של הסרט, כמובן, כובש שמש את ליבה של דינה, וזו עוזבת את צחי, ועוברת להיות זוגתו של שמש.

נחסוך לכם את הדיזרטציה (אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מילה ארוכה ככזו) היכולה לבוא כאן על יחסי עדות, ו'גבוה' לעומת 'נמוך' וכיוצא בזה. אני חייב רק לאמר שככל שמטבעי - שילוב של תורשה וסביבה, אני מקוון למודל ה'צחי', הרי שהבנתי מהר מאוד בחיי שעלי ללכת אחר מודל ה'שמש', שזהו המודל להצלחה גברית אמיתית, עם בנות המין השני ובכלל. ה'צחי' בא לי בטבעיות. בשביל ה'שמש' אני צריך להתאמץ, ואני אכן מתאמץ. זה לא בא ממש בקלות. בין היתר, חש 'שמש' אנטיפתיה מיוחדת למקצוע בו אני עוסק (כל העיר הם עורכדינים, ואני בכיוון של עד מדינה), אבל אני מנסה. לא מדובר במאמץ מודע, אלא באימוץ של נורמות רווחות של גבריות, שהמודלים של 'שמש' ו'צחי' עד כמה שהם קריקטורה נלעגת, מהווים מראה נאמנה שלהם. 'היפה והחנון' הוא דוגמה נהדרת, בת זמננו, לאותם מודלים ממש, על כל תתי הגוונים התרבותיים והעדתיים - ה'חנון' הוא כמעט תמיד אשכנזי, בעל השכלה גבוהה ופוטנציאל השתכרות גבוה, חסר כישורים חברתיים. בעונה שעברה הוצג מולו מודל הפוך עם זוג של חנונית ויפה, שלא היה בדיוק 'שמש' על כל פרטיו ודקדוקיו, אבל אף הוא הדגיש את אותו בוז לתרבות הגבוהה וההשכלה הגבוהה. את תרבות המועדונים של שנות ה-70 החליפה שם מעין תרבות שרירים וטיפוח הגוף של שנות ה-2000. המודל היום הוא הרבה פחות הומוגני, ויש כנראה הרבה דרכים כיום להיות 'שמש' אבל האמירה האנטי-אינטלקטואלית נותרה.

זיכרון אחד, כאוב במיוחד. באותה שנת הפלאות 1987 הלכתי עם שאהבה נפשי ברחובות ירושלים העתיקה, וראינו פסל של ישו. הערתי לתומי כי האותיות INRI על הצלב הן ראשי תיבות של יזוס נצרתוס רקס יודנורום. שימו לב, אגב, להטייה הנכונה תחבירית של שם העצם 'יהודים' בסוף המשפט. בכל אופן היא הרימה גבה, שאלה אותי מהיכן אני יודע את זה, ומשלא ידעתי לתת תשובה ודאית, אמרה שאני מאוד מוזר. התחליף שנמצא לי, כעבור חודשים ספורים, מן הסתם היה שוטף פחות בנטיות שמות העצם בלטינית, ואולי היה זה סוד קיסמו. עד כמה שניסיתי להיות 'שמש', ה'צחי' קופץ והורס לי ברגעים הפחות סבירים.

'שמש' הוא בור המתהדר בבורותו. הוא אינו יודע 'מי המלך של ביירות' או 'מי השר של הבריאות' - היום אם היה לו פייסבוק היה ודאי מנוי לפייק יעל גרמן  ויודע מי השר של הבריאות - זו עמדה שמבחינתי קשה מאוד לאמץ, אבל מגיל עשר אני מתאמץ.  ההצלחה? אני חושב שבאיזה שהוא שלב מאוד מקדמי ביחסינו ש' קנתה את ה'שמש', ומהר מאוד היא גילתה שהיא חתומה קבע עם 'צחי'. סברה וקיבלה. 

במה נסיים, לזכרו של זילברמן? לא 'חדווה ושלומיק' או 'שיר הפרחה'. בבלוג הזה, כמו בחיים, שמש ניצח. קבלו את 'שיר בהזדמנות'.