הבלוג של אבו אלמוג

ניל יאנג מגיע לארץ.

הבעייה הראשונה זה עם מי ללכת להופעה. ש' לא שמעה עליו, וכך גם אלמוג. את אלמוג אפשר לפתות בכל מיני הבטחות ופיתויים, וגם לנסות להנגיש קצת את יאנג (אנ'לא יודע. הארבסט מון נראה כמו משהו שהיא יכולה לשמוע. לא להתלהב. לשמוע). אבל מה הטעם להגיע ולהתלהב לבד. אולי לשמור את ההופעה של הקיץ לאבנים המתגלגלות? אבל בסוף הם לא יגיעו ויאנג בטוח מגיע. ובכל אופן, כאילו ניל יאנג מגיע לארץ, ואני לא אהיה שם?

אני ויאנג זה סיפור ארוך. לא יסופר כאן. הבחור אליל שחבל"ז. אז נתחיל את המסע שלנו הערב - שמתחיל מיאנג מגיע לכל מיני מקומות אחרים ונגמר ביאנג - עם הכי מעולה שלו אי פעם. יש לזה מיליון גירסאות, כל אחת יותר ארוכה מהשנייה. ביוטיוב מסתובבת גירסה עם PHISH של חצי שעה. יש גם של שלוש ושש דקות מכל מיני קונצרטים עם סטיבן סטילס וכאלה. נלך על הסטנדרטי. עשר דקות של שכרון חושים, מתוך Everybody knows this is nowhere' - 1969. אז זה Down by the river:

אם הוא מנגן את זה בארץ (הוא מגיע עם הקרייזי הורס, שזה אותם קרייזי הורס עצמם שליוו אותו ב-1969) אז כאילו זה לבד שווה את המחיר של הכרטיס. 

טוב, אז נעזוב את כל היאנג והגיטרה - המופתית - וכל הווג'יירס המוזיקלי ונגיע לטקסט. שתמיד תהיתי על מהו. נדמה לי שהתהיות האלה מופיעות בפוסטים קודמים בבלוג זה ממש, אבל לא טורח לחפש.

אז פשוטו של השיר, בלי להיכנס יותר מדי לדרש, מכניס את השיר לז'אנר המכובד (והמתועב) של 'שירי הודאה במשטרה' נוסח היי ג'ו. הבחור מבלה את החלק הראשון של השיר בלשכנע את הבחורה, שכנראה קצת מהססת, "את תקחי את הצד שלי, אני אקח את הצד שלך. אין צורך שתתחבאי. אין סיבה שאני אהיה לבד כשאנחנו יכולים לצאת ביחד." ואחרי כן -"למטה, בנהר, יריתי בבייבי שלי. יריתי בה למוות." די ברור. לטובתו של יאנג אציין שהוא באמת נשמע עצוב על כך שירה בבייבי שלו. Shot her dead. הקטע הזה יכול לרגש אותי עד דמעות.

והאמת היא שבניגוד לשירים כמו היי ג'ו, המפארים את האלימות המופנית כנגד האישה, ואפילו מנמקים אותה בנימוק הכמעט מובן מאליו ש "She went messing around, messing around town", דהיינו הסתובבה בכל העיר, השרמוטה, אז דפקתי לה כדור בראש, השיר הזה נשמע עצוב מאוד. לא מתרברב או מתייהר במעשה האלימות. אולי מתחרט. 

אלימות נגד נשים זה הדבר הכי נורא שיש, באמת. ואני מאמין שסביבה תרבותית יוצרת תודעה. ואם אתה שומע מהביטלס ש"Catch you with another man, that's the end - little girl" בשיר המוכתר בכותרת "Run for your life" אז זו תעודת הכשר משמעותית לפחות להוריד איזה קטנה אחת לכמה זמן, כשהיא קצת סוטה מהדרך, אם לא לעניין עצמו, כדור בראש, אם תפסת אותה Flagrante Delicto עם היד בתוך צנצנת העוגיות. אז כמו שאני לא שר ברדיו על איך אנסתי ילדה בת שלוש, כך אני לא אשיר איך הרגתי אישה שלא הייתה נאמנה. זה בערך אותה רמה מוסרית של המעשה, ולתת איזה הכשר מבד"צ לנון מקרתני / הנדריקס (ובמחוזותינו הזכרתי בפוסט קודם את מאיר אריאל עם 'ואז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה') זה ממש לא לעניין. אז אם זה אומר ששיר בינוני ומטה של הביטלס לא יושמע, ואולי גם יצירת מופת אמיתית של הנדריקס, ועוד כמה כאלו, אז זה שווה את זה כי זה החיים של הנשים והבנות והאחיות שלנו. עד כדי כך.

"למטה, בנהר" קצת שונה. הוא לא מכשיר את המעשה. הוא מספר עליו. הוא לא מנמק אותו. למעשה הוא עד כדי כך לא מובן, שהיו שפירשו אותו כמופנה לסוסה זקנה (שלוקחים אותה לטיול אחרון ויורים בה) או ש"Shot my baby" מתייחס להזרקת סמים (נושא שיאנג קצת מבין בו, ולראיה - "The needle and the damage done"). לדעתי בנסיבות האלו מקבל גם את חותמת הכשרות שלי, ועובר את מבחן הפמיניזם הרדיקלי להשמעה ברדיו הסולטנות אם וכאשר. והוא כל כך יפה.

אז מה, ממתק? עוד ניל יאנג. זה "הלפלס" מתוך האנפלאגד מ-1993. בתקופה הזו MTV עשו כמה וכמה אנפלאגדים כאלה. הכי מצליח מסחרית היה של אריק קלפטון שאז נורא התלהבתי והיום זה נראה לי קיטש איום ונורא שאני לא מבין איך יכולתי בכלל להתקרב לדבר הזה. היה אחד אגדי של נירוואנה (שהשיא שלו היה "Where did you sleep last night" שזה לדעתי הכי גדול שלהם) והכי הכי טוב היה של ניל יאנג. בכלל החוטים והקשרים הגלויים והסמויים בין יאנג לנירוואנה זה דבר שאפשר לכתוב עליו ספר. אז הנה הכי אהוב עלי מתוך האנפלאגד הזה - הלפלס.

סוף שבוע נהדר לכולם.