הבלוג של אבו אלמוג

ראיתי היום בבוקר, תוך כדי קיפול כביסה, את חציו השני של הסרט התיעודי על פולנסקי. הבמאית מרינה זנוביץ' יצרה בשנת 2008 סרט תיעודי בשם 'רומן פולנסקי - מבוקש ונחשק' שבחש קצת בכל עניין פרשת המין של פולנסקי, וחשף כל מיני פוילע שטיק בין התביעה ובין השופט שם. ב-2009 פולנסקי נעצר בשווייץ, והיה הליך ארוך של נסיון להסגירו לארה"ב. החצי השני של הסרט של זנוביץ' - 'רומן פולנסקי, ההסגרה' עוסק בעניין הזה, ומנסה לקשור בין זה לבין כל מיני עניינים משפטיים שהיו בין ארה"ב ובין שווייץ באותה תקופה בנוגע לסודיות בנקאית, וליצור איזה תיאוריית קונספירציה גדולה. הוא לא כל כך מצליח. הקטעים הממש מרתקים מראים את קורבנו של פולנסקי, סמנת'ה גיימר, שהייתה בת שלוש עשרה בעת שנאנסה על ידי פולנסקי. היא מצהירה, ושבה ומצהירה, כי אין לה כל עניין בפרשה ובפולנסקי וכי סלחה לו, וכי בחייה היו הרבה אנשים שפגעו בה יותר מפולנסקי, וכי הוא נמצא בדירוג מאוד נמוך מבחינה זו. העניין הוא שנראה שהיא חשה הנאה רבה מאוד מלומר את זה, ומהעיסוק בכל העניין שכביכול היה לה לזרא. מתי שהוא באמצע הסרט נחשף שפולנסקי פיצה אותה מתי שהוא בשנות השמונים בחצי מיליון דולר. נראה לי שזה מסביר הרבה דברים. הבמאית, זנוביץ', בוחרת להתעסק במה שקרה בין התובע המחוזי ובין השופט ב-1977, ופספסה את הנקודה הזו כמעט לגמרי.

מה שקרה בין הבמאי בן ה-43 לבין הילדה בת ה-13 הוא שהבמאי לקח את הילדה  ל'צילומים לווג' בבית ידידו, ג'ק ניקולסון, ננעל עמה בחדר הג'אקוזי, ולאחר שהשקה אותה בשמפניה וסימם אותה, ולאחר מכן קיים עמה מין ואגינלי, אוראלי ואנאלי. הוא נעצר, הועמד לדין, וכמעט סגר על עיסקה של תשעים יום הסתכלות במוסד פסיכיאטרי, כשהשופט עשה סימנים שהוא חוזר בו מהעיסקה. הוא לא הופיע לגזר דינו, ונמלט לשווייץ.

יש המון עניינים שהסרט הזה מעורר. במהלך כל הסרט אנשים שנראים מאוד הגונים, כמדומני אפילו הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, יוצאים להגנתו של פולנסקי וטוענים שהחוק מתעלל בו. האמת - גם אני הייתי מוכן להתעללות כזו, מעצר בית בבקתה באלפים השוויצריים בחברת השחקנית עמנואל סינייה - עוד נגיע אליה - בתנאים של מלון חמישה כוכבים. אני יכול לנחש מה היה עולה בגורלו של כל אדם אחר בקליפורניה שהיה אונס ילדה בת 13 בצורה כזו. על פי החוק הישראלי - ואני יכול להניח שהחוק הקליפורני אף מחמיר יותר - המדובר ב'אונס סטטוטורי' שדינו עשרים שנה. יש גם נסיבות מחמירות ופה ושם. אני יכול להרכיב כתב אישום עם עונש מצטבר של כמה מאות שנים על אונס, מעשה סדום, שימוש בסמים, ומגוון עבירות הנוגעות לקטינותה של הגב' גיימר, ולצפות לעונש מאסר דו ספרתי. לא פולנסקי. הוא אינטלקטואל אירופי. החוקים לגביו שונים. 

'הפסנתרן' מספר את סיפורו של ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי, שהסתתר בדירת מחבוא בוורשה, התגלה על ידי קצין וורמאכט בשם ווילם הויזנפלד, שהמשיך להסתיר אותו, לאחר שהתרשם מנגינתו בפסנתר. יש כאן משהו מאוד ברור. מה שמחבר בין שפילמן והויזנפלד הוא האינטלקט, התרבות האירופית העשירה, הנגינה בפסנתר. הויזנפלד שירת אז כקצין בוורמאכט, גוף שהיה עסוק אז בדיכוי מרד ורשה, מעשה שהיה כרוך בהריסת עיר תרבות גדולה באירופה, ורצח מאות אלפים מתושביה. שפילמן ניגן בפניו לאחר שרבים ממכריו, וכל משפחתו, נרצחו. ובכל אופן היה בין הרוצח והקורבן חוט מקשר של התמוגגות מאותה יצירה קלאסית נהדרת הבאלדה בסי מינור של שופן. הרוצח, שידיו מגואלות בדם, יושב ומתמוגג ביחד עם הקורבן מיצירתו של שופן, בעוד הכל מסביבם הולך לאבדון. מזכיר משהו את אנרי לוי המתמוגג מסרטיו של פולנסקי וקורא לשחרורו בעוד שבתווך מונחת נערה בת 13 שנאנסה. כולנו אינטלקטואלים, נכון?

האם אוכל שוב להסתכל בסרטיו? האדם הוא גאון, ללא כל ספק. צ'יינהטאון ו'הפסנתרן' נמנים אצלי על עשרת הגדולים בכל רשימה שהיא. יש כמה נפילות, כגון 'סלח לי אתה נושך את צווארי', אבל בסך הכל המדובר בקולנוען מעולה. קטע אישי - הסרט הראשון אליו הלכתי ביחד עם ש' הוא 'פרנטיק' שלו, מ-1988. לא הייתי ממש מודע עד שראיתי את סרטיה של זנוביץ' למה שהאיש עשה. זנוביץ' יוצאת מנקודת ראות פרו פולנסקית בעליל. הטרגדיה האישית של פולנסקי, מהשואה ועד לרצח שרון טייט מוצגת היטב. ובכל אופן, אין מחילה למה שהוא עשה. ברגע שנפל האסימון שזה מה שהוא עשה, זה קצת קשה. שאלה טובה  - שנשאלת גם בהקשר של שמוליק קראוס וזוהר ארגוב, מתעללים ידועים בנשים, שנמנים על שניים מן הזמרים האהובים עלי. האם אפשר להפריד בין היוצר ויצירתו? האם עלינו להאמין לרגשות ולביטויים המוסריים ביצירות האלו, גם כשאנו יודעים למה מסוגל היוצר? האם 'צ'יינה טאון' כולל גינוי מוסרי לגילוי העריות - She's my sister; Shes my daughter; She's my daughter and my sister - או הסתכלות משועשעת בו? האם הדמות של ג'ק יוסטון שם, האדם החזק שיכול להרשות לעצמו לעשות כל דבר, היא בעצם השתקפותו של הבמאי בעיני עצמו?

לא מתכוון לענות לשאלות האלו. קצת גדול עלי. בכל אופן כל העניין נועד רק כדי להגיע לממתק האמיתי. מתבקשת המנגינה המהפנטת של גרייס ג'ונס מ'פרנטיק'. אבל מה שתקבלו הוא משהו הרבה פחות מוכר - הסרט השני של זנוביץ' מסתיים בשיר נהדר ששרה סינייה. לא זמרת מי יודע מה, אבל אישה מאוד יפה, ויש משהו במבטא הצרפתי הזה, שהופך את השיר למשהו נהדר. FORGET ME NOT.