ככה. הבר מיצווה ביום חמישי, ואני מתרוצץ כמו משוגע לסגור את כל הקצוות, עם שלושה ימים של ישיבות הוכחות מטורפות בבית משפט - ושניים מהנידחים במיוחד בית שאן ונהריה. חוץ מזה קיבלתי על עצמי פרוייקט קשה ותובעני שאני לא רוצה לכתוב עליו כאן, שמחייב משהו כמו מאה אחוז מהזמן שלא מוקדש לעבודה / משפחה. זאת אומרת שעד כמה שתרצו לשמוע מה דעתי על כל המיכאל בן ארי והחוק של הנאצים - אין קשר! אין קשר! אין קשר! סתם עניינים כאלה, בחדשות - וכל זה, זה לא יקרה ואני מצמצם את הנוכחות שלי כאן בטווח הזמן המיידי, וכמה שבועות לאחר מכן.
פינקתי אתכם בפוסט אחת ליומיים בינואר, והיו דווקא כמה לא רעים. אין טענות. אני יורד לאחת לשבוע אולי פחות תלוי בהתפתחויות והספק עבודה. גם זה לא ממש פוסט אלא מין הסבר לא מאוד ארוך, אבל עוד מעט מגיע ממתק. נכון שחיכיתם?
ממתק -
בפוסט הקודם היה את השיר הזה של עמנואל סינייה, שנורא הזכיר לי משהו. כמובן שהוא הזכיר לי את השיר הזה של פגי לי. לכשעצמו חתיכת קיטש, כמו כל דבר שפגי לי עושה, אבל הוא מופיע בסיום של "אפטר האורס" (אנ'לא זוכר איך קוראים לזה בעברית) של סקורסיזי מ-1986 שזה אבן הפינה ושיא אומנות הקולנוע וסבבה אגוזים כמו כל מה שקרה בשנת 1986. מה שכן, קריאה נכונה של השיר הזה יכולה להגיע גם לרבדים של ציניות / אקזיסטנציאליזם נוסח 'הצד הבהיר של החיים' של מונטי פייתון. לשיפוטכם, הבית האחרון בשיר, והשיר עצמו.
I know what you must be saying to yourselves.
If that's the way she feels about it why doesn't she just end it all?
Oh, no. Not me. I'm in no hurry for that final disappointment.
For I know just as well as I'm standing here talking to you,
when that final moment comes and I'm breathing my lst breath, I'll be saying to myself,
Is that all there is, is that all there is
כמובן שאני לא מסתדר עם הנקודות והסימן שאלה בסוף מילה, אבל אני מניח שהקורא האינטליגנטי והעירני יכול להבין שסימן הפיסוק המופיע בהתחלה צריך להופיע בסוף.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
