הבלוג של אבו אלמוג

איך היה? סבבה אגוזים. מאוד מרגש. באמת!

העניין היה משפחתי, ומשפחתי באופן מצומצם מאוד, כך שלמעשה הוזמן גם רק חלק קטן מהמשפחה, ברמה של דודים ולא של בני דודים. בשל הרצון ליצור אירוע מצומצם ומהודק נאלצנו שלא להזמין אנשים רבים היקרים לנו. אבל אני בטוח שהם מבינים את זה. 

למעשה העניין עדיין בעיצומו כי יש עוד את התפילה בקהילה בערב. אבל אתמול היה שמח ומבדח. לא איכנס לפרטים, שאינם מעניינם של קוראי הבלוג בד"כ. שתי אנקדוטות - האחת היא שס' מעראבה מאוד נעלב מכך שהבירה שליוותה את האירוע היא 'התנין מסח'נין' והייתי צריך להבטיח לו כי כאשר אמצא שם שמתחרז עם עראבה אקרא לבירה הבאה שלי בשם זה. השנייה היא שבשלב מסויים של הערב הבעלים חיפשו את ש', ומאוד פחדו כשנאמר להם שהיא 'בחוץ, מדברת עם השוטרים', שהיו כמובן חברים לעבודה שהגיעו והיא נפרדה מהם.

העניין כמעט ומאחורינו, ולמעשה את הבוקר אקדיש לפרוייקט השני - והמסובך לא פחות - הדורש בשלב זה התעמקות יתרה בגירסא דינקותא של תורת השדה של בורדייה, שכבר חשבתי שנפטרתי ממנה לנצח בתואר השני. נראה אם אצליח להתרכז.

באירוע של אתמול הכנתי נאום פרוגרמטי וד'אהריסטי בן כחמש דקות, אך בשל כשל במערכת ההגברה הייתי צריך לקצרו בהרבה, והודיתי באופן כללי לכל האורחים במשך כחצי דקה. לאורחים הובטח כי הם מקבלים את הגירסה המקוצרת - ורובם נשמו לרווחה - וכי בהמשך תגיע גירסה מלאה, אז הנה כאן הגירסה הד'אהריסטית המלאה והבלתי מצונזרת.

אורחים יקרים -

התכנסנו כאן לחגוג את בר המצווה של פלג. זו הזדמנות נהדרת להיזכר בכל מי שאיננו כאן איתנו, ובמיוחד בארבעה אנשים שאני מאוד אוהב, סבי וסבתותי. אני רוצה לספר לכם קצת עליהם -

יחיאל אוני התפרנס כקורא מונים בחברת החשמל. כל בוקר היה יוצא על האופניים, רוכב בכל עפולה וקורא את מוני החשמל. רחל, אשתו, הייתה עובדת סוציאלית בימים הקשים של קליטת העלייה ההמונית מארצות ערב. היא הייתה יוצאת כל יום, כשלה שני ילדים קטנים בבית, ומטפלת בכל צרכי העולים במעברות הרחוקות בקריית שמונה ובבית שאן. יעקב נפתלי ברנדוויין היה פועל במחצבה בקסטל. הוא חצב את הפרנסה שלו מהסלע, פשוטו כמשמעו. אשתו, חיה שרה ברנדוויין, הייתה אחראית משמרת במטבח של בית החולים 'ביקור חולים'. זאת אומרת שהייתה מכינה את הארוחה, מחלקת אותה לחולים, ומנקה לאחר מכן. את כל זאת הייתה עושה לבד. לפעמים עזרו לה רבקה ויפה או שולה ז"ל.

כל האנשים האלו עמלו לפרנסתם במו ידיהם. הם עשו עבודות שאת חלקן מתווכחים היום אם ניתן לאפשר לפליטים סודנים או שצריך לייבא בשבילן פועלים מסין. הם היו גאים בעבודתם, ואני גאה בהם. בבתים האלו לא הייתה איזו מצויינות אקדמית, אף אחד מהם לא למד מעולם בחינוך על יסודי, אבל הייתה אהבה אדירה לספר ולתרבות. ביתם היה מלא ספרים. לא היה מעולם עושר גדול, או אפילו עושר קטן, אבל היה עושר רוחני. והיה יושר. והייתה אהבה גדולה, למשפחה. לעם. למדינה. לארץ שאליה הגיעו רחל ויחיאל כשהם מבוגרים, ומשפחותיהם של יעקב וחיה היו בה עוד מימי ד'אהר אל עומר (הפסקה מתודית של כמה שניות, לשם הרושם). ממה שאני יודע, גם המשפחה של ש' לא באה מרקע הרבה יותר נוצץ.

לפני כמה זמן, בטקס הדתי, אמרתי 'אל הנער הזה התפללתי'. פלג בא לעולם לאחר מאבק קשה, ובואו היה מלווה בכל השאיפות והתפילות והמשאלות שאפשר. והתינוק הפך לילד, והילד לנער. ואני מקווה שמשהו מהיושר והצניעות והעושר הרוחני של המשפחה חילחל דרכי ודרך ש' אל פלג, ושהתפילה שלי, שהוא ימשיך בדרך הזו, תתגשם. ממה שאני רואה עד עכשיו, כל המשאלות שלי בנוגע לפלג התגשמו, וזו רק ההתחלה.