הבלוג של אבו אלמוג

ביום חמישי יום ההולדת ה-46 שלי. והנה התעוררתי למשמע הידיעה שפיליפ סימור הופמן מת בגיל 46. מי שקורא אדוק של הבלוג יודע שכל יום הולדת שלי הוא תחרות עם ידוען שהלך לעולמו. ניצחתי כבר את אלביס פרסלי וג'רי גרסיה, ובזירה המקומית את תיאודור הרצל.

הופמן - אללה ירחמו 'טרומן קאפוט' היה תפקיד של פעם בחיים - גדול ממני בחצי שנה, ונותן לי תחרות סבירה. למרות שאין ערבויות שאגיע לגילו המתקדם, ארבעים ושש וחצי, הבחור היה בעל הרגלים מגונים של צריכת הרואין, ועודף משקל מסויים. ייתכן שהאופניים יעבירו אותי את המשוכה הזו. וייתכן שלא. ייתכן שלא אסיים להקליד את המשפט הזה. סתם פסימיות. אתם רואים שסיימתי.

בכל אופן לאחרונה גיליתי את הרצאות טד, ואני משתדל לשמוע אחת ליום או יומיים כדרך של הרחבת ההשכלה הכללית ואימון השכל. יש שם בחור בשם סטיבן קייב שנתן הרצאה על 'ארבעה דברים שאנחנו מספרים לעצמנו על המוות' (לא שם כאן את הווידאו כי אף אחד לא יראה. מי שממש רוצה הרצאה טובה שילחץ על הקישור אחרי שיקרא את הפוסט, ובמחילה גם לאחר שישמע את הממתק). השורה התחתונה היא מה שכולנו ניחשנו. זה לא יקרה. לא יקום המדען או האליל שיציל אותנו. לא נזכה לנצח דרך צאצאינו או דרך איזו תהילה. סופנו למות ולהישכח. אבל הוא ממשיך ל'אז מה'. הוא מדמה את החיים שלנו לספר שיש לו התחלה וסוף. הגיבורים בספרים אינם יודעים שלספר הייתה התחלה, ואינם יראים מכך שיגיע העמוד האחרון. ג'ון סילבר הארוך אינו מפחד מכך ש'אי המטמון' ייגמר. מאז ששמעתי את ההרצאה הזו אני רואה בנקודת הראות הזו נחמה גדולה. על אף הידע הרחב שלי - לא משוויץ. עובדה - בפילוסופיה פוליטית, אני די בור בסוג הזה של פילוסופיה. אקזיסטנציאליזם גס, אני מניח. ובכל אופן ראוי לשמיעה.

בספר שלי אני צריך לכתוב עוד כמה פרקים. אני צריך לתת ילדות סבירה ותמיכה כלכלית לשני ילדי. לסיים את הדוקטורט. את הפרוייקט הנוסף שאני עובד עליו עכשיו, את דאהר והזומבים. אולי עוד משהו או שניים. יש עוד המון דברים שהייתי רוצה שיקרו ושלא יקרו. בסידרה שאני רואה עכשיו "בלש אמיתי" אומרת הדמות של מת'יו מקונוהי (לבחור יש לפחות פוסט דוק בפילוסופיה. באמת! אנ'לא מבין מה הוא עושה במחלק רצח בעיירה קטנטונת בלואיזיאנה) - There is no closure- אין סגירת מעגל. וזה נכון. לא אתעמת עם ד' על מה שקרה בינינו כשהיינו ילדים. לא אוכל להסביר לת' עד כמה אני חושב שאירועי 1987 שינו אותי כאדם. לא אוכל להכניס את מכת האגרוף בפרצופו של מ' עליה אני חולם מזה שנים. לא אוכל לבקש את מחילתו של ג' על שהייתי חלש מדי כשהיה צריך אותי.

ובטון עליז זה נסיים. זה בכלל שיר על סמים, אבל אני אוהב את השורה הראשונה - What a drag it is getting old.