הבלוג של אבו אלמוג

תקציר הפרקים הקודמים:

יש בדוקטורט כמה שלבים. הראשון זה הצהרת כוונות. לקח לי משהו כמו חצי שנה לשייף את זה עם המנחה ולהגיש. אבל זה לא ממש היה מלחיץ, כי זה מסמך קצרצר של שישה עמודים, שפחות או יותר היה מוכן אצלי בתור עובר של הצעה כששלחתי מיילים למנחים וביקשתי להתקבל כדוקטורנט.

אז אחרי שהתקבלתי יש שלב א' ושלב ב', והיום הגשתי את ההצעה שהיא שלב א'. זה כבר היה הרבה יותר עבודה והמון השקעה, השקעתי גם בעריכה לשונית, ואחרי כן חיכיתי קצת כשזה ישב חודש אצל המנחה. אז התעסקתי קצת בזה ובזה וגם מזה לא משכתי ידי, והיה יהודה אטלס, ופוסט פה ופוסט שם, אבל היום נפגשתי עם המנחה. היא חתמה לי על עותק מספרה החדש, שקניתי ובלעתי בלילה אחד, ודיברנו עליו די הרבה וזו פחות או יותר השיחה הכי אינטלקטואלית שהייתה לי בחיים העפולאיים שלי, ואחרי כן חתמה על שלושה עותקים מהצעת המחקר. אז ניגשתי ורצתי מהר לשירי מהמזכירות, והיא עובדת עד רבע לחמש. איזה יופי. רצתי, הדפסתי (כי חתמה רק על עמוד השער) כרכתי, צילמתי, הגשתי. 

יש עכשיו שני אקדמאים רציניים, ואני באמת מקווה שקפדנים ומשקיעים, כי אחרת לשם מה התכנסנו כאן, שצריכים לקרוא את זה ולהחליט. ואחרי כן אני ניגש לכתיבת הדוקטורט עצמו, ז"א במקרה שמאיזה שהיא סיבה יחליטו להעביר.

אז?

המון התרגשות וכל זה. כאילו אני הולך בגובה עשרים סנטימטר באוויר. היה לי לפני כן יום מטורף עם פגישות בכרמיאל ובנהריה, ואחרי כן ישיבה עם הפרופסורית שאני עוזר מחקר שלה (זה הפרוייקט הגדול שאני מעדיף לא לכתוב עליו יותר מדי) ואז קניות ואז להגיע הביתה באמצע הלילה, ועוד מיילים וכאלה, אבל לפחות החלק הזה מאחורי. עתודות הזמן הפנוי שלי הצטמצמו לדקה ביום. אז אני כותב כאן.

רוצים הצצה? טוב. משהו קטן, מבעד לחרך -

"בעקבות סקינר, תאמץ העבודה המוצעת גישה מחקרית גנאלוגית, שתאפשר מבט ביקורתי על הדרך שבה מובנים עתה מושגי המפתח - 'מדינה', 'ריבונות', 'זכויות אדם', 'עדה דתית'. העבודה לא תחפש ניתוח משפטי טהור של תופעות אלו, אלא תחשוף את המשמעות הנחבאת מן העין שעל מנת לגלותה נדרשים כליו של הארכיאולוג..."

הרעש העמום ברקע הוא דהרת פרשיו של דאהר.

ממתק?

בפוסט הקודם שמתי איזה דיסקו זוועתי משנות השבעים וכתבתי שמתבקש לשים משהו ספרדי, כמו איי כרמלה. אז מאז השירים האלה ממלחמת האזרחים בספרד לא עוזבים אותי. זה הכי יפה שביניהם, שזכה גם לגירסה עברית, 'בחזית שכונת התקווה, יש בניין אחד, עזוב..." שנשמע היום כמו משהו שמירי רגב מתכננת לעובדים הזרים ("המנה הראשונה היא הרובה אשר אהבת, בלוויית כדורי מוות, ארוחה לך נכינה"). טוב, אז שם קצת נלחמו במי שהיה גאה להיות פשיסט, והפסידו, וחטפו ארבעים שנה של פרנקו על הראש. כאן החלקנו איפה שהוא את המלחמה, ומי שגאה להיות פשיסט שולט בנו בלי להתאמץ יותר מדי. אבל עדיין אפשר לשיר - "המנה האחרונה היא הנערה אשר אהבת, שערה שחור מליל ועיניה עיני אש". בונ'ה, אני מכיר אחת בדיוק כזו! שלפני יומיים מלאו לה 47. מזל טוב.