למשפחה שלי אין מי יודע מה ניסיון טוב עם הלאומנות האוקראינית. המחקר הגנאלוגי המקיף שלי הגיע לכמה עשרות אבות שחיו או אז בזמן פרעות ת"ח-ת"ט. נחשו מה? אף אחד מהם לא גמר טוב. אבל את זה נעזוב. בייגונס. יש לי הרגשה שבשומסק 1942, כשהסבתא של אבא שלי עמדה ליד הבור, הם לא בדיוק הסתערו שם על האיינזצגרופן החבר'ה האלה, האוקראינים, אלא במקרה הטוב עמדו בצד ועודדו. במקרה הרע נתנו יד לטהר את העיירה מהיהודים. יש לי גם תחושת בטן כזאת שמה שקרה זה המקרה הרע.
אז עקרונית אנ'לא יכול מי יודע מה להתלהב ממה שקורה באוקראינה, אלא לעמוד די מבודח מן הצד, כשכל אותם מקומות שזכורים היטב אם ממלחמת קרים, או ממלחמת העולם השנייה, עולים פתאום לכותרות. כמו שנבי אל עוואדי חזרה פתאום לחדשות ליום אחד בשנת 2006. אני לא מצליח לראות בטימושנקו הזו, פוליטיקאית מושחתת מהזן המוכר לי הו כה טוב מארצנו הקטנטונת, איזה נציג של כל הטוב עלי אדמות, ובינוקוביץ' את השטן. סך הכל, אני מוכן להתערב שחלק מהחיות בגן החיות בארמון הנשיאות נשאר שם עוד מימי הוויקטור הקודם שם, יושצ'נקו, הבחור החמוד מהמהפיכה הכתומה (הפעם הקודמת שהבחורה עם התספורת ההזויה הפציעה באופק כמצילת אוקראינה הדמוקרטית, ועד כמה שאני יודע רבה עם הבוס על חלוקת השלל והוסטה הצידה כמה חודשים לאחר מכן). הדיווחים על גל התקיפות האנטישמיות שעובר על יהודי אוקראינה לאחר המהומות שם, גם לא ממש עושים לי חשק לתמוך במישהו מהניצים.
כאן חייבים איזה הערה קטנה - כמעט אוף טופיק - על הרעיון ההזוי לשלוח חיילים ישראלים לאוקראינה לשמור שם על היהודים. אם לא היה חשש משמעותי שמישהו בממשלה ההזויה שלנו ייקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, הייתי אפילו יכול לצחוק, ולשער את מגוון הסיבוכים המילטיים שיכולים לעלות מזה, אתם יודעים, כמו למשל מג"בניק דרוזי פורץ בבעיטה דלת של בית באומן, ומבקש מהתושבים לראות הוכחות שהם יהודים כדי לברר אם ניתן להגן עליהם. האמת - בנוגע לקטע של חוק השבות יש קריטריונים ברורים. אבל זכאות להגנה מפורעים - זה עובד לפי חוק השבות או לפי ההלכה? והאמת - שלחתם את המטוסים לטיסה ההזויה מעל אושוויץ. נראה את חיל האוויר שלנו בזמן אמת. מפציצים את האם אמא של הטימושנקו הזאת עם התסרוקת של הנסיכה ליאה כדי לנקום על פרעות סימפרופול או מה שזה לא יהיה. לא עובד? מוזר. חשבתי אחרת. לא נורא. נמשיך הלאה.
סך הכל, מה שנראה לי שהבחירה של תושבי אוקראינה היא בין שיעבוד לפוטין - כאילו רגילים לזה כבר מאות שנים, לא? לבין שיעבוד לחבר'ה בבריסל, שרואים בהם מאגר נהדר של כוח עבודה ומשאבים זולים. מה עדיף? בכל אופן שיעבוד לבריסל - בנותינו לזנות בנינו לעבודות שכר מינימום - לא נשמע לי כמו משהו שכדאי להילחם ולמות עבורו. כבר עדיף פוטין.
אז? אז מה שצריך לעשות בקייב, כמו גם במוסקבה, כמו גם בתל אביב, זה לקום ולומר לא לפוטיניזם בכל צורותיו, ולניאו ליברליזם בכל צורותיו. לא למוסקבה ולבריסל. לא לאימפריאליזם של מוסקבה, ולא לזה של היורו. להקים ממשלה עממית שתהיה מבוססת על סולידריות וקריאה לצדק ושוויון. להעיף את הפוטינים מכל מקום בו הם נמצאים, גם אצלנו, אבל באותה הזדמנות גם את הטימושנקואים, ושאר זוללי הנבלות.
ובינתיים? ניזכר בסיבוב הקודם. בעצם בזה שלפניו. מלחמת קרים. גם אז אנשים אמיצים הלכו למות בשביל אוליגרכיה מטומטמת שלא שמה עליהם. היה שם כשל פיקודי טוטאלי, ואנשים מתו במקום הרחוק הזה בלי שום סיבה של ממש, פרט לרצון של השליטים שלהם בכוח ועוצמה. האמת - המערכת הבינלאומית שלאחר המלחמה הקרה מזכירה יותר ויותר את זו של המאה ה-19. אינטרסים גלויים, חשופים כמעט, בלי שום מסווה אידיאולוגי. קולוניאליזם לשם קולוניאליזם, עוצמה לשם עוצמה, אימפריאליזם לשם אימפריאליזם. זה קורה גם כאן ועכשיו. בסוריה. באוקראינה. וגם כאן.
או קיי. בסיבוב הקודם היו את האנגלים האלה, הבריגדה הקלה, שנכנסו באם אמא של התותחים הרוסים, ולא נשאר מהם כלום. הם מתו בבוץ של מקום רחוק וקר שנקרא בלקלאווה. בלונדון, אל מול האח המבוערת, ישב הפואט לוריאט, המשורר המלכותי, אלפרד טניסון, וכתב עליהם שיר. היום לא יודעים עליהם כלום, ואני מוכן להתערב שרבים מהקוראים של הבלוג הזה לא ממש סגורים ברמת הקשקש באיזה שנה הייתה מלחמת קרים, ומי היו הצדדים שלחמו בה ועל מה. סך הכל מתו בשביל כלום. בעצם בשביל התהילה הנצחית של אחד, לורד אלפרד טניסון. ותחשבו על זה.
אני הולך לפגום בתהילה שלו, ולתרגם את אחד הבתים של "הסתערות הבריגדה הקלה". זה גם הממתק שלכם להיום. אז תעשו חיים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
