הבלוג של אבו אלמוג

בחור נחמד בשם אירי ריקין כתב טור ב"הארץ" בשם "בנות! ותרו על סכין הגילוח" ובו הביע את דעתו שגילוח בית השחי אצל נשים הוא - "עניין תרבותי נרכש", וכי "אין דבר יותר סקסי, מגרה ומפתה מאשה שאינה נכנעת לתכתיבי התגלחת הגברית, או בלשונו של הפתגם הספרדי: "שיערת ערווה אחת מושכת יותר מעשרה סוסים". בתגובה הוא חטף מטח פמיניסטי מכוון היטב גם בפייסבוק וגם אפילו בטוקבקים באתר 'הארץ' שהביעו תמיהה על כך שהכותב מוצא לנכון לצוות על הנשים מה לעשות, או להביע דעה בעניין הנוגע להן.

בעברו של בלוג זה פוסט - מה זה פוסט, עשרת אלפים כניסות, מאתיים ושלושים תגובות - בו חיווה דעתו (השלילית בעיקרה, יש לציין, כדי לחסוך קריאה של פוסט ארוך ולא תמיד קוהרנטי) על טרנד הניתוחים הפלסטיים להגדלת החזה. אבל הפוסט נכתב כתגובה לטענה כי אין גבר אמיתי שיכול לאהוב אישה עם חזה שאינו מנותח. עיקרו של הפוסט לא היה אמירה או ציווי, אלא הצבעה על המנגנון הסוציולוגי של הכפפה ושיעבוד המחייב סימון האישה בסימן חיצוני מגביל - חזה גדול אצלנו כיום, רגליים קטנות אצל הסיניות, מחוך מצר מתניים אצל האנגליות במאה ה-19, טבעות צוואר אצל הבורמזיות. האמירה, בסופו של דבר הייתה הפוכה מזו של ריקין. ריקין סבור שאישה שאינה מגולחת היא מושכת. אני אומר דבר אחר - אני לא צריך את זה, אל תעשו את זה בשבילי. תעשו מה שאתן רוצות בלי תכתיב מאף גבר. ובדיעבד, גם הדיון הזה היה לא ממש נכון. 

חבר שלי - נדב פרץ וייסווידובסקי, כתב יפה בפייסבוק שלו "יש כל כך מעט כתיבה פמיניסטית גברית, וכל כך הרבה תחומי דיון פנים-גבריים שמשוועים לשיח פמיניסטי, שאני באמת לא מצליח להבין גברים שרואים בעצמם פמיניסטים וכותבים על ההתנהגות המצופה מנפגעות תקיפה מינית, או על של נשים ביחס לשיער הגוף שלהם."

כפמיניסט יש לי המון נושאים לדון בהם. כולם נושאים גבריים. אני שייך למגדר שתשעה מבניו, גברברים בני 14, נמצאים היום במעצר בית בשל החשד שאנסו בת כיתתם. מה אני יכול לעשות כדי להוציא את ההתנהגות הזו מן הטווח של ההתנהגויות המקובלות על בני המגדר שלי? על מה אני יכול לדבר עם בני בן ה-13? איך אני יכול להעביר את הידיעה שאישה אינה חפץ? את האמת הבסיסית שיחסי מין צריכים לבוא ממקום אחר ושונה, ולא ממה שקרה שם - כמדווח באמצעי התקשורת - באותה כיתה?

אני רוצה לדבר עם בני המגדר שלי על המון דברים. אני רוצה שזו תהיה שיחה גברית גלויה ופתוחה, ששום נושא אינו נמצא מחוצה לה, כמו השיחות המיתולוגיות האלו בין המילואימניקים בחשכת האוהל. גברים בלבד. אני רוצה שנגיע ביחד להבנות ולהסכמות שיאפשרו חברה חופשית מדיכוי מיני, משיעבוד מיני, מהכפפה מינית, מהפטריארכיה. שנבין שהמשטר הפטריארכלי הוא נוראי לנשים, אבל נוראי בה במידה לגברים. שכמו שבכיבוש, הצד של הקורבן הוא הצד החלש והמנוצל, אבל גם הצד של הכובש מאבד הרבה מאוד מהנשמה שלו. אני לא רוצה להגיד לאף אישה מה לעשות עם הגוף שלה. בשום סיטואציה. אין לי את הזכות לומר לה מה לעשות. אין לי גם את הזכות לדון בזה עם אף אחד אחר. יש לי הרבה דברים אחרים לדון בהם קודם.

אני רוצה לדבר אתכם על מה שהפטריארכיה עושה לנו. זה הרבה יותר מעניין מבית השחי של מדונה. באמת. שיער הגוף, או היעדרו, הוא אחד הדברים האחרונים המעניינים אותי. אני חי בחברה בה נשים מדוכאות, מנוצלות, נאנסות, משועבדות, מופלות לרעה בכל תחומי החיים. אני רוצה לדון עם חברי למגדר בשאלה איך אנחנו, שיצרנו את המבנים התרבותיים האלה, יכולים להכיר גם במחיר שזה גובה מאיתנו, ואיך אנו הורסים את המבנים האלה כשם שבנינו אותם. הדיון הזה עוד לא התחיל. ייקח לו הרבה זמן עד שהוא יגיע לשאלות של שיער הגוף, אם בכלל.

אחרי שנגיע למצב של שוויון, נוכל להסתכל זה לזו בעיניים ולומר זה לזו איך אנחנו אוהבים שהצד השני נראה. ממקום של שוויון ושל הבנה. עד אז אין לי שום זכות להתערב בשיח הזה. אז בנות! תעשו מה שאתן רוצות עם הגוף שלכן. זה לא ענייני. ותשכחו גם שקראתי לכן בנות! יש בזה באמת משהו משפיל. כמו BOY! הקלאסי לאפרו-אמריקאים. בעצם הפוסט הזה לא מיועד לכן, ועמכן הסליחה. הוא קריאה לשיח פמיניסטי פנים גברי. אבל אם כבר אתן כאן, אז סכין הגילוח היחיד שאתן מתבקשות להתרחק ממנו הוא סכין הגילוח האישי שלי - מטעמי היגיינה נטו. 

 ממתק? זו ציונה. היא שרה את "After Your'e Gone" של בסי סמית'. לא קשור לשום דבר שכתבתי בפוסט כאן. סתם בא לי לשמוע את זה.