הבלוג של אבו אלמוג

יזמה חדשה מבית מדרשו של היהיר - 'הגבלת שכר הבכירים'. אם כבר דיברנו על הודאה בכישלון ופאניקה, בהקשר של הורדת המע"מ על דירות, היזמה הזו משדרת 'בחירות'. למה לא? הכתובת כבר כתובה על הקיר, המילה 'בחירות' כבר נאמרה אתמול על ידי לא פחות מאביגדור ליברמן, כל מה ש'יש עתיד' נגעה בו עד עתה היה כישלון מהדהד. אז הנה יזמה נחמדה שאפשר להריץ, קל מאוד לחוקק, פופוליסטי, לא עולה למדינה שקל, לא ממש מתקנת כלום, כי היא נוגעת בדיוק ל-19 אנשים, אז היא גם לא תפריע ליותר מדי אנשים. ובאמת בבחירות אפשר להשתמש בזה בסבבה, בקטע של 'אני המחאה החברתית'.

ובאמת מה רע? איך סוציאליסט כמוני יכול להתנגד ל'הגבלת שכר הבכירים'? בקלות, לפי כלל האצבע ההיוריסטי שאינו מאכזב לעולם שאם התכנית הזו נהגתה במוחו הריק של היהיר, היא שגויה מיסודה.

שמעתי ברדיו בנאדם מאוד חכם, צבי סטפק. סטפק הוא דוגמה לבנאדם שאני צריך להתנגד לכל מילה שהוא אומר כי 'קפיטליזם בישראל' רשום על שמו. ובכל אופן, זו הפעם הראשונה שאני שומע שיחת עומק איתו, והוא נשמע חכם מאוד, מתון מאוד. הוא הסביר בדיוק למה התכנית הזו לא תפעל. שני דברים שאני זוכר משיחה של רבע שעה בערך. הראשון הוא שהחקיקה תביא לתוצאה המיידית של התיישרות כלפי מעלה של שכר הבכירים במגזר הפיננסי על עלות שכר של שלושה וחצי מיליוני שקלים. באופן אופייני ליהיר תביא החקיקה הזו בדיוק לתוצאה ההפוכה. השני הוא שיש כל מיני עיוותים שלא ניתן לשנות בשיטה הזו כמו חברה שיש בה בכיר אחד עם עלות שכר גבוהה אל מול חברה שיש בה חמישה או שישה כאלה. סטפק אמר שלא זו הדרך. ואני מסכים איתו.

עכשיו, אני באמת לא מבין כלום בכלכלה, אבל אני מבין משהו באיך עובדת חברה. אז כאן גם לי יש מה להגיד. מה שהיהיר רוצה לעשות הוא לא לשים תיקרה של ממש על שכר הבכירים (כי אז אולי באמת... הם יקבלו פחות... ו... אתם יודעים... יקרה הדבר הזה שלאנשים עשירים יהיה פחות כסף) אלא לשים את הנטל על כתפי החברה. אם החברה משלמת לבכיר יותר משלושה מיליון שקל היא לא תוכל להתייחס לסכום העודף כהוצאה מוכרת במס. יהיר מתנה מהלך כזה באישור של בעלי המניות. מה שיקרה, לדעת היהיר, הוא שבעלי המניות, שנורא דואגים לזה שלחברה יהיה כסף, לא יאשרו את המשכורות האלה, שבאופן עקרוני באמת יבואו עכשיו מכיסם, ויהיו הפסד של רווח אפשרי לחברה, וכך יוגבל שכר הבכירים.

אז בואו נראה מה באמת יקרה. נגיד שאני מגיע - קרו לי דברים מוזרים מאלה כמו הכתרתי לאלוף הציונות בעפולה - לרמה של מנהל בכיר שנורא רוצה משכורת של, נאמר, חמישה מיליון שקלים, באיזה בנק או קרן פנסיה. דבר ראשון אני אוסף את הדירקטורים (שלי, כמובן, הייתה יד במינוים) באיזה בית מלון נחמד ומבודד. אני חושב על חדר הספא במלון 'בראשית' במצפה רמון. ושם באווירה של מסאז' תאילנדי, ארוחות בריאות ושמנים ארומטיים מעביר את ההחלטה בלי בעייה. למרות שנושא כזה סבוך יכול לקחת דיון אפילו בשתי ישיבות, כל אחת במלון אחר, לא? אחרי כן צריך לטפל בבעלי המניות. זה הכיף האמיתי, כי כאן צריך איזה קמפיין משמעותי לשכנוע (במשכורת כזו יש לי בטח שניים שלושה עיתונאי חצר) שאני כזה גאון פיננסי שאם אני עוזב את החברה היא קורסת מייד ושכרה יוצא בהפסדה, ושאם לא אקבל את ההטבה הזו אקבל אותה במקום אחר, בשוק הפרטי אולי אפילו בחו"ל ואיזה ציוני אמיתי ירצה לראות אותי יורד מהארץ? יש עוד טכניקות עדינות יותר ופחות לשליטה בבעלי מניות, מעניין פרטני של ניקוב צמיגים אסטרטגיים בבוקר של אסיפת בעלי המניות, ועד קטעים של פסיכולוגיית המונים. כל אחד יפעיל את דמיונו.

זה אני, הקומוניסט הקיצוני שאומר את זה? לא, זה המכון הישראלי לדמוקרטיה שבהקשר הזה של שכר הבכירים תיאר את המצב במילים האלה בדיוק: "על פי דיני החברות, הדירקטוריון והאספה הכללית של בעלי המניות אמורים לפקח על הבכירים ועל גובה תגמוליהם. ואולם חובה לחוד ומציאות לחוד: הסוד הגלוי הוא שבעלי מניות בחברות ציבוריות אדישים; הדירקטוריונים מתפקדים לעתים קרובות כחותמת גומי; ובעלי השליטה פועלים כאינטרסנטים בשיתוף פעולה עם הבכירים. כך למשל ההחלטה על הוויסות של מניות הבנקים לפני יותר מעשרים שנה לא נידונה באף ישיבת דירקטוריון בכל אחד מחמשת הבנקים שהשתתפו בשערורייה שהביאה לידי הלאמתם. ולמרות שיפורים כאלה ואחרים, כאז כן עתה: בעלי המניות והדירקטוריונים מתקשים לפקח על הבכירים."

אז? אז מה שיקרה הוא שמשכורות העתק תמשכנה להיות משולמות, ובסבבה. אבל מי שיספוג את ההפסד הוא החברה הציבורית שמנהלת את הכספים שלי ושלך, ובאופן בסיסי אני ואת.

מה הפיתרון? סטפק דיבר על חברה לא גרגרנית, חברה שפועלת על בסיס של אתיקה, חברה שמשכורות מהסוג הזה מנוגדות לאתוס הבסיסי שלה. זה כנראה לא יקרה כאן בקרוב. לי יש כל מיני פתרונות אחרים, וקיצוניים קצת יותר. פתרון מסויים, עד שכולם יראו את האור הזורח מתורתו של קרל מרקס, הוא בהצעת החוק של יחימוביץ' וכץ, לקשור את שכרו של הבכיר לפי חמישים מזה שמשתכר הכי פחות בחברה. גם זה לא פיתרון מי יודע כמה. כי אני למשל רואה איך כל העובדים בחברה כזו מפוטרים ומוחלפים בעובדי קבלן, כך שנותרים רק עובדים שמרוויחים סכום שהוא אותם שני אחוז מהשכר שהבכיר באמת רוצה. אבל זו התחלה. וזה יכול להיות נחמד. וזה באמת מאפשר שינוי קטן. וזו הסיבה שלפיד לא הולך לשם.

ואני חוזר - הפתרון האמיתי הוא סולידריות. ביום שבו מתפרסם דו"ח מבקר המדינה על העוני, ובו מסתבר כי המדינה מפקירה את הרעבים, שר האוצר ואיתו שר הכלכלה צריכים להתפטר. נקודה. אבל זה לא יקרה. הם לא יזוזו עד שאנחנו לא נזיז אותם משם. ואנחנו עדר לא חכם. הם שם להרבה מאוד זמן. לא היהיר ספציפית. זו תופעה שתחלוף, ומהר. ב'הם' הכוונה לאנשי השיטה. והשיטה הזו איתנו המון זמן, ולא הולכת לאף מקום. ב-2011 כמעט וזז משהו. ואז סיממו אותנו עם גיוס חרדים ואיפה הכסף ומצאנו את עצמנו עם היהיר. בואו נסיק את המסקנות.