הבלוג של אבו אלמוג

עד כמה אפשר להיות עצוב על מותו של אדם שלא הכרת מעודך ולא פגשת? שלא נקטף באביב ימיו, אלא הלך לעולמו שבע שנים בגיל שמונים ושבע? הדעה שלי היא שבמקרים כאלו, כמו מותו של אריק איינשטיין, אין טעם להיות אבל על מותו של אותו אדם, אלא צריך לשמוח בחייו וביצירה שהותיר מאחוריו. ומשזה נאמר, אז היום אני עצוב, עצוב מאוד.

עזבתי לרגע את כתיבת הדוקטורט שלי (7,977 מילים, תודה ששאלתם. פרוזה רמה ונשגבה, כתובה בלטינית בחלקה, מזכירה מאוד את האנצקליקות המושרות שהותיר אחריו מלקיאדס בחדרו במקונדו, ובלתי מובנת כמותן) ואני כאן כדי לספר לכם עד כמה אישי היה עבורי מארקס, ועד כמה גדולה האבידה שאיבדנו היום.

נפגשתי איתו בגיל שלוש עשרה או ארבע עשרה. איני זוכר. אני זוכר רק שאת זכייתו בפרס נובל, ביוני 1982 בו אירעו אירועים היסטוריים אחרים וחשובים יותר עבורי, קיבלתי כמעט כניצחון אישי, והייתי אז בן ארבע עשרה. הוא הספר הראשון שקראתי שהיה 'ספרות טובה'. אבא שלי, שהוא אדם מאוד שמרני בקריאה, ואוהב במיוחד ספרי מתח באנגלית וספרי עיון על היסטוריה של מדינת ישראל, רכש באימפולס, כנראה, את 'מאה שנים של בדידות' שהיה כנראה בון טון ספרותי בסוף שנות השישים, ומעולם לא קרא בו ולו מילה. אותי משך מאוד 'אילן היחש לבית בואנדיה' שבעמוד הקדמי, ועם המילים הראשונות, המפורסמות 'שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד מול כיתת היורים, ייזכר הקולונל אאורליאנו בואנדייה..." נשאבתי לתוך העולם הקסום, ולא יצאתי ממנו עוד. 

גורו הכתיבה האישית שלי, רוני גלבפיש, כתבה הלילה בפייסבוק: "אוי, גאבו אהוב לבי. נתת לי כל שיכול אמן לתת, ועוד. תודה על אחותי רבקה ועל אחי אאורליאנו 17. תודה על המאהב הכי טוב שהיה לי, חוסה ארקדיו. תודה על הפיאנולה והפרפרים הצהובים, על אורסולה ועל ארנדירה. תודה שלימדת אותי לקרוא, לאהוב, להאמין, להעז. תודה שהיית מורה דרך נועז וחצוף. העולם מלא שברי נפשך היפהפיה. לא יהיה עוד ספר. לא יהיה כמוך אחר."

אני לא מסוגל להתבטא כך, אבל אומר שחוויית הקריאה שסיפק לי מארקס הייתה אחד הדברים הנפלאים בחיי, ושאני מאושר שחייתי בדור שבו התגלה הספר 'מאה שנים של בדידות'. ודאי, היו לו גם ספרים נהדרים אחרים. האהוב עלי מביניהם 'סתיו של פטריארך'. גם היצירות הפריפראליות הנמצאות בעולם של 'מאה שנות בדידות' יוצאות ממנו וחוזרות אליו, כגון קבצי הסיפורים הקצרים 'ארנדירה' ו'אין לקולונל מי שיכתוב עליו' הן נהדרות בעיני. אבל אין כמו המיקרוקוסמוס הגועש, העצוב, הקורס לתוך עצמו, של מאה שנים של בדידות. העוצמה שבחוויה של הזמן כדבר שאינו לינארי היא משהו שקשה לתאר במילים. לא אנסה.

את הספר ידעתי כמעט בעל פה. בצבא שירת איתי בחור מקסיקני שאהב מאוד לקרוא. נטלתי יום אחד את העותק של 'מאה שנים של בדידות' שהיה אצלו וגיליתי שעל אף שאיני דובר ספרדית, מכיוון שאני מכיר את הספר כל כך טוב, אני יכול לפתוח בעמוד אקראי, לקרוא ולהבין כל מילה. מעשה דומה אירע לי שנים לאחר מכן, כשצפיתי ב'יס ראדוגה' ב'אמן ומרגריטה' ללא תרגום, והשפה הרוסית התנגנה באזני במילותיו העבריות של יוסף סערוני. ייתכן שגם לתרגום המעולה של ישעיהו אוסטרידן, שהוא אחד הנדירים שניכר בו שהוא מתעלה לרמה של המקור, יש חלק ברושם העז שעשה עלי הספר.

העולם האדיר, העצום, שנפתח בפני, עודו פתוח. האהבה הגדולה שהותיר לי לספרות הדרום אמריקנית והספרדית בכלל, לתרבות הלטינית, היא אחת המתנות הגדולות שהעניק לי מישהו אי פעם. מורגס יוסה ועד בורחס, מחוויאר סרקס ועד בולניו. היום, בעת ששמעתי על מותו, פתוח על שולחני 'שני פשעים' של חורחה איברגואנגוטיה.

תודה לך גבריאל גרסיה מארקס.