הבלוג של אבו אלמוג

בוקר של ערב חג. נעזוב קצת את הדוקטורט (10,734 מילים, תודה ששאלתם) כדי להתעסק עוד קצת עם ענייני גרסיה מרקס. הקטע הזה של פוסט פולואו אפ מוצא חן בעיני. זו כבר הפעם השנייה ברציפות שאני מקדיש שני פוסטים לאותו נושא ומתקיף אותו מזוויות שונות, למרות שהפעם הקודמת הייתה עם לפיד וזנון, ויש הרבה קוראים כאן שבטח חשבו שזה האובססיה משחקת תפקיד. אני לא אובססיבי ללפיד. תפסיקו. באמת. 

אז ברחבי האינטרנט מופץ טקסט 'הצוואה של מרקס', שהמון חברים שלי חזרו עליו בפייסבוק ובבלוגים וכאלה. מי שרוצה, הנה זה בבלוג של נגה. נגה מתחזקת בלוג מקסים שאני אחד הקוראים הקבועים שלו. לרוב אין לי מה להעיר. אני רק נהנה להצצה לחיים של אישה מעניינת, שגרה לא רחוק ממני, וכותבת על החיים - חוויות אישיות, תמונות של דברים יפים, טקסטים קצרים ופשוטים. בלי פילוסופיה ובלי פוליטיקה. כשאני רוצה הפסקה למשהו נחמד אני קופץ לשם. אבל הפעם היא קצת נפלה.

הטקסט - למי שלא לחץ על הקישור - הוא מעין צוואה אישית עם תובנות מהסוג של 

"אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך. אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר 'אני אוהב אותך' מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך"

יש שם דף שלם כזה. לא הפסד גדול אם לא תקראו.

נתחיל מזה שהטקסט הזה של גרסיה מרקס הוא זיוף.  הוא נכתב במקור על ידי פיתום מקסיקני בשם ג'וני וולץ' לבובה שלו, וכשהעיתון פירסם את זה מישהו בטעות רשם את השם של מרקס ולא את השם של וולץ' כמחבר הטקסט. אבל לא צריך להיות מרקסולוג גדול בשביל לראות את הזיוף. מה שיש כאן זו ערימת קלישאות ניו אייג' מביכה, ברמה של ספר עזרה עצמית אמריקאי, כזה שנכתב באותיות גדולות וכולל עצות לחיים. ברמה של השיר הזה של 'תשימו קרם הגנה'. עצות כאילו נורא חכמות. מצטער. מסתדר בלי זה. לתובנות האלה אני יכול להגיע לבד. אני רוצה משהו אמיתי. 

דוגמית ממרקס האמיתי ואיך הוא ראה את הזקנה ואת הזכרון ואת השכחה ואת המוות. זה התיאור של המוות של אאורליאנו מתוך 'מאה שנים של בדידות' עמ' 279 -

"תחת ללכת אל עץ הערמון הלך גם הקולונל אאורליאנו בואנדייה אל הדלת הפונה לרחוב והתערב בקהל הצופים בתהלוכה. הוא ראה אשה לבושה שמלת זהב רכובה על ראשו של פיל. הוא ראה גמל עצוב בעל שתי דבשות. הוא ראה דב בבגדי אישה הולנדית קוצב את המוסיקה בתרווד ובסיר. הוא ראה את הליצנים מתגלגלים באופניים בסוף התהלוכה, וראה שוב את פניה של בדידותו העלובה לאחר שעברו הכל ולא נשאר אלא המרחב הזוהר של הרחוב והאוויר המלא נמלים מעופפות וכמה סקרנים שהיו מציצים לתוך תהום של אי ודאות. באותה שעה פנה והלך אל עץ הערמון, והיהה מהרהר בקרקס, ועד שהוא משתין השתדל להוסיף ולהרהר בקרקס, אך לא יכול עוד למצוא את זכרונו. הוא שיקע את ראשו בין כתפיו כאפרוח, ועמד בלי נוע כשמצחו נשען על גזע עץ הערמון. המשפחה לא מצאה אותו עד למחרת היום, בשעה אחת עשרה בבוקר, כשיצאה סנטה סופיה דה לה פיידד לזרוק את האשפה בחצר, ונתנה דעתה על עופות הטרף היורדים."

הטקסט הקצר הזה מדבר אלי פי אלף, ובשפה יותר אינטליגנטית, ונותן לי יותר תובנות (והנאת קריאה) מאותה רשימת קניות של עצות ניו אייג' של הפיתום המקסיקני. זה כנראה ההבדל בין ספרות טובה לבין משהו שהוא לא ספרות טובה.

אז ככה. לא לחפש באינטרנט את מרקס, או אף אחד אחר. לכו לספרים. הציטוטים הממוחזרים אף פעם לא יספרו לכם את האמת. אתם לא יכולים לסמוך על האותנטיות, לא של הציטוט ולא של התרגום. אתם רוצים לדעת מי זה מרקס? תקראו את הספרים שלו. חסר לכם? תרימו אלי טלפון. לי יש כמעט כל מה שהוציא החל ב"אין לקולונל מי שיכתוב אליו" וכלה ב"לחיות כדי לספר" דרך שני הלהיטים "מאה שנים של בדידות" ו"אהבה בימי כולירה".

בכלל, בנוגע לטקסטים, לכו חפשו את המקור. מי שמצטט, מי שתולש מהקשר, מי שמסכם, לא נותן את האמת. אף פעם. כשאתם מקבלים משהו מעובד אתם לא יכולים לדעת מה אתם מפסידים. אני יכול לתת דוגמה ממשהו לא קשור למרקס. יש פילוסוף בשם תומס הובס שכתב על האמנה החברתית. סך הכל לא מאמין שזה שם מאוד חדש לקוראים כאן, גם אלו שלא כל כך בעניין הזה של מדע המדינה ופילוסופיה, כי לומדים עליו בתיכון. 'לווייתן'. בקיצור, עד עכשיו תמיד קראתי על הובס, ולא את הובס. הצטיירה לי תמונה של בנאדם מאוד פרימיטבי שחי בזמן חשוך וכתב ספר שהיה טוב לזמנו, עם איזו תיאוריה לא ממש חכמה שנועדה להצדיק את השלטון האבסולוטי של השליט המסויים ששלט באותו הזמן. בלימודי הדוקטורט יצא לי לקרוא אותו במקור. איזו חריפות! איזה עומק! הבנאדם דיבר אלי, והתגלה שהמדובר באדם פיקח ומאוד עמוק, ושהתורה שלו זה לא האבסולוטיזם הפרימיטיבי שמכרו לי מאז התיכון, אלא משהו חכם בהרבה ומאוד שונה. מאז שקראתי את 'לווייתן' במקור, הובס נמצא במקום גבוה ברשימת הגיבורים האישית שלי. חווייה דומה הייתה לי עם מקיאוולי. לקרוא את 'הנסיך' במקור זו חוויה נהדרת שלא הייתי מחליף בשום דבר אחר. יש שם קטעים שמעבר לכך שהם מדע המדינה מאוד חכם, הם גם ספרות גדולה ופסיכולוגיה עמוקה. 

וילדים - תתרחקו מהניו אייג'. תתרחקו מתובנות בשקל. תתרחקו מעצות חינם. תתרחקו מציטוטים באינטרנט. אלא אם כן אתם יאיר לפיד.

ועוד משהו, לקורא שי פירון. שי, אתה נתת לבת שלי לקרוא את 'איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות' של מארקס כקריאת חובה לבגרות בספרות. היא לא הבינה מילה, כי קשה מאוד להבין את הסימבוליקה הזו בגיל 17. גם אני לא הבנתי כשהייתי בגילה. זה הרתיע אותה ושיעמם אותה עד אין קץ. כי זה באמת סיפור שנורא נורא קשה להבין. עכשיו היא לא תמצא את 'מאה שנות בדידות' ואת 'אהבה בימי כולירה' עד שהטראומה הזו לא תחלוף, ואולי לעולם. אתה שללת מהבת שלי יופי נהדר שהיה יכול להיות שלה. אז ככה. קבל עצה בשקל. ממני מותר. אם יש משהו שלא מעניין ילדים בני 17 זה זקנים. זה משעמם, זה מרתיע, זה מנג'ס (טוב. מנג'ס זה מילה של הדור שלי. זה חופר). תעיף את כל הזקנים משיעורי הספרות, ותחליף אותם במשהו אחר. נתחיל מהזקן והים, נמשיך עם 'תהילה' בת המאה, נעבור דרך מארקס עם האיש הזקן עם הכנפיים העצומות. קח מהמינגוויי את 'וזרח השמש'. לא זקן שרודף אחרי דג. סיפור אהבה שלא יכול להתממש. הרבה סקס באוויר. פריז. מלחמת שוורים. כל בן 17 יזיל על הדבר הזה ריר. קח מעגנון את 'האדונית והרוכל'. זה טקסט עגנוני פשוט יחסית שיכול לדבר לדור של 'דמדומים'. קח ממארקס את 'ארנדירה היפה', באותו קובץ של 'איש זקן' רק כמה עמודים לפני כן. סיפור על בחורה בת עשרה שנמכרת לזנות על ידי סבתה המרשעת, ואיך אהובה מציל אותה. תראה איך הם לומדים יפה ספרות, ומבקשים עוד. ואם הם באמת יהיו בשוונג הם גם יגיעו ל'זקן והים'. באחריות.

נסיים ב'שיר העצות' - שימו קרם הגנה. זה משהו ברמה של הקטע של הפיתום המקסיקני, אבל זה יותר חמוד, אף אחד לא אומר שזה שייך למרקס, ואם לוקחים בפרופורציה יש שם כמה עצות שאפשר להקשיב להן. למירב מיכאלי הייתה תכנית בוקר באיזה תחנה של רדיו אזורי כל יום בשמונה, מתי שהוא בסוף שנות התשעים, והיא הייתה שמה את זה כל בוקר. תראו לאן היא הגיעה! באמת, אחת מחברות הכנסת הכי מוצלחות בכנסת הזו. שיהיה חג שני שמח. יש סיבוב חדש של שומרי משקל שמתחיל מיד אחרי החג. עם כמויות הזלילה בחג הזה זה משהו שכל אחד מאיתנו צריך. הנה עוד עצה, אז אני מפסיק כאן. שימו קרם הגנה.