הבלוג של אבו אלמוג

האמריקאים, לוקי שגעון הגדלות, קוראים לאליפות שלהם בבייסבול 'הגביע העולמי' (The world series). בביטוי הזה יש זילזול כל כך בסיסי כלפי שאר העולם - השקוע ב-SOCCER הטיפשי הזה שמשחקים כל מיני לטינו אמריקאים ואירופים, שרק הקרתנות האמריקאית הטבועה בו יכולה להשתוות אליה. ובאמת, היחס של האמריקאים לבייסבול הוא נושא לעיונו של פסיכיאטר, או של סוציולוג האמון על פסיכוזות המוניות נוסח ציד המכשפות בסיילם. מצד אחד המדובר בספורט אווילי באמת שבו מישהו זורק כדור ומישהו מרביץ לו עם מקל. חבילה של שיעמום. חוקים נורא מסובכים שאיש אינו מבין, מונחים שלא אומרים שום דבר למי שאינו בקיא בנבכי הנבכים של הספורט, ויזואליות נוראית. זה לא רק שהמדים של השחקנים והציוד הם מגוחכים לכשעצמם, אלא ששום דבר יפה באמת כמו מספרת או דאנק לא קורה. כבר עדיף מהבחינה הזו פוטבול אמריקאי, שהוא מתועב בערך באותה רמה בגלל האלימות, אבל באופן בסיסי מי שמסתכל על המגרש מבין מה קורה שם בערך ולא מת משיעמום. והעובדה שמי שאינו אמריקאי לא מבין איך הם נתפסו לעניין הזה גורמת לזה שזה אחד מעיקרי האמונה של הדת האזרחית האמריקאית (ותודה לרוברט בלה שהביאנו עד הלום), ושמי שמעז לכפור בעיקר ולומר ולו המילה הקטנה ביותר בגנותו של הבייסבול נחשב לבוגד אנטי אמריקאי וכופר בעיקר שיש להוציאו להורג, או חמור מכך, לדון אותו לצפייה מחזורית במשחק הגמר של הוורלד סירייס (שהוא לכשעצמו נמשך שבע עשרה שעות, ומעטים אלו שאינם אזרחי ארצות הברית שהצליחו לשרוד ולו משחק אחד).

מזכיר משהו שקורה אצלנו? הציונות למשל?

טוב, אז השתתפתי בגביע העולמי של הציונות. כמובן שהיו רק משתתפים ישראלים, אבל זה הוורלד סירייס שלנו. זה אמור להיות המשדר המרכזי בערוץ 10 במוצאי יום העצמאות, אז אני לא ארחיב, כדי שבאמת תצפו בזה. הגענו לא רע, והמתח נמשך עד השנייה האחרונה. מכיוון שהשאלות היו אמריקאיות ברובן לא נאלצתי להביע דעתי באשר לטרמינולוגיה כמו 'מלחמת השחרור' לעומת 'הנכבה', או להתפשר עם מצפוני באופן כלשהו, או אפילו להצהיר שאני ציוני, מה שנחשב מובן מאליו לגבי יהודי יליד הארץ שאינו חרדי. אגב, בכלל קיומו של מיעוט ערבי בארץ הקודש לא היה ממש אישיו שעלה במהלך התחרות הצמודה. הייתה, אגב, משפחה מתחרה דרוזית, משפחתו של חבר הכנסת אמל נאסר א-דין, שמשום מה לוח התוצאות התעקש לקרוא להם נאסר אל-עדין, והחבר'ה האלה נתנו פייט רציני, הגיעו די רחוק וגילו בקיאות לא רעה בנבכי ההיסטוריה הציונית. 

היה יום הכנה בהר הרצל, שכלל סיור במוזיאון הרצל, משהו אורקולי עם סרט מושקע שמוקרן על כמה מסכים באופן אינטראקטיבי כזה עם דלתות נסתרות שעולות ויורדות, ונתן את הנרטיב המקובל לגבי הרצל - כולל משהו רטרואקטיבי עד כמה הוא חזה נכון ועד כמה המדינה הזו היא הצלחה ציונית. שם עלו במוחי המחשבות האם אני אכן ציוני? חברי הטוב אבו אבשלום אומר שהאמירה שלי שאיני ציוני, או שאני 'פוסט ציוני' היא אך כניעה להגדרות של הימין, ושאני ציוני טוב מבנט. זאת משום שדרכו של בנט מובילה למדינה דו לאומית, ואילו דרכי שלי מובילה כמובן לשלום עולמים במדינה בעלת רוב יהודי המובטח בגבולות ברורים. ואוסיף - ומשום שהפטריוטיות ואהבת המולדת של בנט כפופים לציווי דתי של רבנים שעיקר העיקרים שלהם, המצווה העולה על כל יתר תרי"ב המצוות, הוא 'יישוב הארץ' או הכיבוש, ואך יביא אותנו העולם לסיים את הכיבוש, בצורה זו או אחרת של כפייה, יגבר הזרם הפרוע והניהיליסטי שם, והנאמנות לארץ, הציונות, והמסיכה המהוגנת תתחלף בנוער גבעות קוקיאני פרוע שאינו נענה אלא לרבני פרא הפוסקים פתוות שבינן לבין אותו וינאי עגום סבר, תיאודור הרצל, אין ולו דבר.

 אבו אבשלום כמובן טועה. אין לי עניין ברוב יהודי בשום מקום שאני נמצא בו. בגליל אני מיעוט. לו הייתה מתקיימת הסולטנות הד'אהריסטית היו בה כחמישים אחוזים תושבים ערבים, וכחמישים שאינם ערבים (כפי הגדרתו הקולעת של לוסטיק). איני רואה ברוב יהודי ערך. אולי הדרך של 'שתי מדינות לשני עמים' מובילה למצב של מדינה בעלת רוב יהודי המובטח בגבולות ברורים, אבל שני העמים שבהם מדובר הוכיחו, ב-21 השנים שמאז אוסלו, שהם לא ממש רוצים את הפיתרון הזה. מפעל ההתנחלויות המקיף מאז הבטיח שחלון ההזדמנויות שנפתח לרגע בשנת 1993 לא ייפתח שוב. מה שיקרה בפועל הוא מדינה דו לאומית על כל השטח, מדינת אפרטהייד מצורעת, שאלוהים יודע מה יקרה לאחריה.

ועיקר העיקרים, אני איני רואה את ארץ ישראל כמקום היחידי בו יכול יהודי לחיות חיים יהודיים. נתחיל מכך שאיני רואה את ארץ ישראל כמקלט לעת צרה לעם היהודי, אלא כמולדת לעם העברי, ואלו שני דברים שונים. האחד נשען על שיטת מילט וחוק השבות, וצופה פני עתיד לאיזו אסכטולוגיה קטסטרופלית בה ישוב איזה היטלר וירדה ביהודים. השני נשען על חלומות שלעולם לא יתגשמו, וצופה אל העבר המפואר, של ד'אהר אל עומר, נמרוד ועשתורת, אם לקחת שלושה דברים לא קשורים משלושה זמנים ולאחד אותם לתורה מפוקפקת אחת.

נמשיך בכך שיהודי יכול לחיות טוב חיים יהודיים מלאים גם מחוץ לישראל, ותשאלו את בוב דילן, פיליפ רות' ווודי אלן. בנקודת הזמן שבה הרצל יצר את תנועתו, עמדו כמה וכמה אופציות בפני היהודים. האופציה של הרצל הייתה אופציה לאומית - ליברלית. וינה הלואגרית, אתם יודעים. הרעיונות האלה רצו שם והגיעו לכל מיני מקומות בכל מיני צורות. הייתה גם את האופציה הסוציאליסטית הקוסמופוליטית. או בצורה היהודית שלה - הבונד. הייתה גם האופציה החרדית. או האופציה הקוסמופוליטית סתם, נוסח בוב דילן או בני זמנו של הרצל כזיגמונד פרויד.   

 השואה הרגה את האופציות האחרות? תלוי איך מסתכלים על זה. מי שחונך במערכת החינוך הציונית רואה בשואה את ההצדקה העיקרית לציונות, הצדקה גם מראש וגם בדיעבד. זה דרך אגב נותן לגיטימציה להסתכל על החרדים בעין קצת לא טובה ולהכריח אותם להתגייס (מעשה ציוני מובהק) בניגוד לרצונם, ולהתייחס לאנשים כמוני בבוז מעורב בסלידה. 

מי שחושב קצת הלאה יכול להגיע למסקנה קצת אחרת. שהשואה לא הייתה אותה נקודה סינגולרית אליה מתכנסת כל ההיסטוריה האנושית שמאז וכל ההיסטוריה האנושית שעד אז, שהשואה לא הייתה גורל מתבקש מאליו שאליו הלכו שני העמים כשור המובל לטבח בקורידה, אלא התרחשות שנדרשו תנאים היסטוריים מסויימים מאוד כדי לאפשר, ואלו לא היו קבועים מראש או מובנים מאליהם. שאפשר היה גם אחרת. גם לנאצים, וגם ליהודים. שאפשר היה לחיות חיים שלמים כיהודי - קומוניסט - חרדי - קוסמופוליט - לאומן גרמני. ועדיין אפשר. והשואה לא עומדת בסתירה לזה.

זו האופציה שלא עומדת על הפרק. שהחינוך הציוני עושה כל דבר כדי לחמוק ממנה. זו האופציה שחוזרת עכשיו, ובגדול, למהגרים בכוח או בפועל כבנט, לפיד וביבי. לרכבת האווירית הנוסעת לברלין. ל'בריחת המוחות'. לרילוקיישן.

אני, לכשעצמי, לא נוטה לכך, ואראה כשלון משמעותי אם ילדי יהגרו מכאן. זה חלק מהד'אהריזם. הצומוד הגלילי. ההיצמדות לאדמה, לעץ הזית, לקברי האבות. לכל מקום בו דרכה רגלו של דאהר. לצליל השפה השמית. לאותו עולם בראייה עברית בו השמש עולה בקדמתנו, בקדם, שוקעת בים מאחורינו, מצד שמאל הצפון ומצד ימין הנגב. 

ובכל אופן, יש גם געגוע לדברים אחרים. לצליל השפה היידית. לאותה אופציה שהייתה ואיננה. לאותו עולם שחרב. געגוע שאינו ציוני. שהוא ד'אהריסטי משהו. פלורליסטי. מקבל, מכיל. בבית הכנסת שלי שרו ביום שישי במקום את 'עלינו לשבח' בעל הניחוח הכסנופובי משהו, שאפילו הניסוח מחדש הרפורמי לא הצליח לעדן, את 'אויפן פריפעשטיק'. זה נעשה כדי לציין את יום השואה. שני החזנים שלנו, אמיליו ומרתה, הם עד כמה שאני יודע דוברי יידיש (אם כי הספרדית שלהם שוטפת יותר). זו הייתה תפילה כנה ונשגבה באופן שקשה לתאר. והיא לא נאמרה בעברית. ועל אף ששני החזנים עלו לארצנו מתוך ציונות טהורה, היה בה גם משהו שאינו ציוני. הציונות לא הולכת עם יידיש. יש ריב ביניהן. הד'אהריזם מכיל את היידיש. מקבל. אוהב. מתגעגע.

כה אמר סגן אלוף העולם בציונות.

אויפן פריפעשטיק? כמו גדולים אויפן פריפעשטיק.