הבלוג של אבו אלמוג

יש בישראבלוג את הקטע הזה של ה'שרביט'. שמישהו כותב על משהו אישי, ואחרי כן מבקש מארבעה קוראים שלו לכתוב על כך, וכן הלאה. מדי פעם זה פורץ, מגיע גם לכאן, ואז אני חייב לכתוב פוסט מאוד אישי על נושא מאוד מביך, וזה אחרי שלפני כמה פוסטים אמרתי שהחשיפה האישית שלי כאן גדולה מדי ואני שוקל לסגור את הבלוג... אז ככה, בהתחלה קנקן התה הוריד עלי את הפקודה. קצת השתהיתי וגם השתעשעתי במחשבה לדחות את כל העניין עד שלא יהיה רלוונטי. אז חיכיתי כמה ימים, ובינתיים צצו שני פוסטים על נושאים אחרים - ד'אהריזם וטבעונות. כאילו מה חשבתם לעצמכם? - ואז קיבלתי את השרביט מהאמובטלת בברלין, ומזה כבר אי אפשר להתעלם, מה גם שאני יודע שאם אמתין יותר מדי אז גם כל מיני חברים אחרים שלי כאן ייזכרו בי, ובכלל יהיה לא נעים.

נו, אז על מה לכתוב? הכותרת של השרביט הפעם היא 'הפעם הראשונה שלי'. אז על אותה פעם ראשונה הייתי נורא שמח לכתוב, אבל בין קוראי הבלוג הזה מצויים אחותי, אמא שלי, הדודה שלי מירושלים, בת דודתי הדתית לאומית, שכנים וקרובים, ולא מוציא מכלל אפשרות שגם שותפתי לאותו מעשה, אי אז משכבר הימים. אז זה כמובן מחוץ לתחום. קנקן התה כתב על הפעם הראשונה בה דיבר בכנס אוניברסיטאי. מה לעשות שזה דווח כאן אצלי בזמן אמת, בפוסט שכשאני קורא אותו עכשיו הוא משעשע אותי באופן שקשה לתאר, וגם נורא מרגש כי באותו יום ובאותו הכנס התגבש הנושא של הדוקטורט ונכתב פייפר, ונשלח למנחים פוטנציאליים, והשאר יסופר בתולדות ישראל. האמובטלת כתבה על הפעם הראשונה בה בגדו בה (חברה מעלה באמונה בצורה מכוערת בקורס קצינות). האמת היא שלא חסר לי גם מזה בחיים שלי, ודווקא הפעם הראשונה הייתה נורא מעניינת, אבל לא לכאן.

תשמעו על הפעם הראשונה שדיברתי בטלפון סלולרי. מה, היום אי אפשר בלי זה. אתמול הייתה לי שיחה של שעתיים עם ק' כ' י', ובאמצע שלוש ממתינות, וכל הזמן הזה חשבתי שאני צריך להתקשר לש' כ' כי הבטחתי לה לעבור קצת על הביבליוגרפיה באנגלית ולחשוב ביחד אם אי אפשר לשדרג שם משהו. הקטע הזה שכל אחד זמין בכל מקום ובכל עת זה משהו מטורף. אנשים ממש כועסים וחושבים שאתה מסנן אותם אם למשל שמת את הטלפון בצד ושכחת אותו בבית ועברת יום בלעדיו. לא משנה שאתה יושב סנטימטר מטלפון עם קו בזק. כן? אנ' לא מדבר על כל הקטע של סמארטפון ווצאפ שזה בכלל מהפיכה.

זו הייתה שנת 1988. הייתי במחסום בכניסה לקלקיליה. החזקנו אותה בעוצר ארבעים ומשהו יום. אני לא גאה בזה. אז זה נראה מאוד טבעי. לא לתת לאף אחד להיכנס, לא לתת לאף אחד לצאת, ואם מישהו עושה בעיות אז לירות בו. אני לא חושב שהבנתי שאני מחזיק עיר שלמה במצב של רעב ומניעת טיפול רפואי. היום אני מבין. תראו, אני בן 46 ועדיין שונא את עצמי על מה שעשיתי בגיל 20. אז המחסום היה די שקט, כי התושבים היו באמת בעוצר ולא הצליחו להגיע למחסום. אני לא חושב שמישהו היה מצליח להיכנס למכונית, להתניע, ולהתקרב. ואף אחד גם לא ממש רצה להיכנס. היו כמה אנשים בימים הראשונים שנתקעו בחוץ ורצו להצטרף למשפחות שלהם. נתנו להם, למה לא? היינו בודקים את התעודות, וקוראים לסיור והוא היה מביא אותם לאן שהם צריכים. או שהיינו מחליטים שלא, אני לא זוכר לפי מה, ובעצם אולי גם לא הייתה החלטה שלנו, ואו שהם היו נעלמים, או שהיו מגיעים אחרי כמה ימים ומנסים עוד הפעם.

מי שהסתובב שם חופשי היה השב"כ. היו להם מרצדסים כאלה. גם בלבנון. אני זוכר שבפטמה הייתה תמיד שורה של מרצדסים עם מספר רישוי ק ושלוש ספרות. אני זוכר שפעם מחקנו את הגג של אחת מאלה עם הארגז צד של הנגמ"ש ויצא מתוכה שבכניק כועס נורא ורשם את כל השמות שלנו, ועד היום אני מחכה לדפיקה בדלת. או שזו הסיבה שלעולם לא אקבל את פרס ברנר לספרות יפה. ולא שלא ניסיתי. אז אחת מאלה (מרצדס? אני לא זוכר. מכונית גדולה) הגיעה למחסום, והנהג עצר, וקישקש קצת בטלפון שלו הסלולרי שהיה מאוד גאה בו. תראו, זו הייתה מפלצת ענקית. זה היה מקובע למין ידית כזו בין שני המושבים הקדמיים, וענק מאוד ומסורבל. אני חושב שמבחינת הנפח נכנסים שם איזה חמישים פלאפונים זערוריים סמסונגים כאלה של היום. מה שהיה מצחיק בדבר הזה, זה שזה היה כמו מכשיר קשר. או שהיית קולט, או שהיית משדר. ואז הוא פנה אלינו והציע לנו לדבר עם הבית. אחד החיילים שלי, שהיה קצת חסר סבלנות, ישר הצליח להשיג את אמא שלו, אבל לא הצליח לדבר במכשיר באופן שהיא תבין אותו ושהוא יבין אותה. בגלל הקטע שאי אפשר לקלוט ולשדר בו זמנית. אחרי שתי דקות כאלה של מאבק, די משעשעות, הוא פשוט אמר 'אמא אני לא יכול לדבר איתך בטלפון המשוגע הזה' וניתק.

אני קיבלתי וחייגתי למספר ששמור בזכרוני עד היום (אל תנסו אותי בדברים האלה. גם את המספר האישי שלה אני זוכר) של בסיס ברמת הגולן, והיא דווקא לא הייתה אבל הפקידה שלה ענתה לי בחוסר סבלנות. וזו הייתה השיחה הסלולרית הראשונה שלי שנמשכה חצי דקה.

אחרי כן כבר התחילו טלפונים סלולריים בצורה יותר רצינית. הדגם הזה המוזר, שלא ראיתי מאז, הוחלף במשהו קצת יותר מתפקד. הבנאדם הראשון שהכרתי שהיה לו כזה היה יאיר צבן, שעבדתי אצלו בתור עוזר פרלמנטרי בתחילת שנות התשעים. הוא באמת לקח ללב את הסיסמה שלהם 'פלאפון הופך שעה אבודה לשעה עבודה'. וכך, בין שבע לשמונה בבוקר, לפני שמתחילה העבודה האמיתית, בעוד ששאר העוזרים מקשקשים ושותים קפה ומעשנים - ויוסי שריד שהיה אז בגמילה מאוד מתוקשרת היה מגיע וגונב רק אחת - אני הייתי צריך לקבל פקודות מהבוס, שהיה מתקשר אלי מהאוטו בדרך מרמת גן לירושלים, ולבצע אותן עד שהוא מגיע ולפגוש אותו בכניסה לוועדה עם הנייר מודפס, והמחקר הקטן על ביטוח לאומי בזימבבואה עשוי, והמאמר מ'על המשמר' מצולם, והדבר המעניין מודגש במרקר צהוב.

לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה, טוב - מישהי שהיא שילוב של מורת דרך ושותפה לדרך בקטע האקדמאי, והיא דיברה על הבן שלה, שמשרת בצבא. ואני אמרתי שאני חושב איזה חיים קשים עשיתי להורים שלי כשהייתי בצבא אז אני נורא מצטער. היא שאלה אם זה בקטע של כביסה כי הבן שלה מביא לה ערימות. ואמרתי שלא. שזה בקטע של להיות תקוע בלבנון שבועות בלי טלפון, וכשמגיע טלפון פעם בכמה זמן (היה אז דבר שנקרא 'חייגנית' שהיה מגיע אחת לכמה שבועות לבופור או לשקיף. בנבי אל עוואדי היה קו אמיתי, אבל זה רק בגלל שזה היה כל כך קרוב לגבול) אז לא מתקשרים לאמא אלא לחברה. אז חברה מאז כבר אין כמה עשרות שנים, אבל אמא זה לתמיד. אז היא נורא חכמה ואנושית ואמרה 'עכשיו אני מנתקת ותתקשר לאמא'. את אמא שלי אני רואה כל יום, ובגלל שאנחנו עובדים ביחד אז בדרך כלל אנחנו גם רבים. קשה לעבוד איתי. אז הרמתי טלפון ואמרתי שלום לאמא שלי, וקצת התרגשתי, אבל לא נתתי לה להרגיש. שלא תדאג שקרה משהו.

אז אם היו אומרים לי אז שיהיה סמארטפון הייתי מאמין. והייתי נורא רוצה אחד כזה. תראו, הקשבתי אתמול לרדיו, ושמעתי שיר שנורא מצא חן בעיני. אז שיזמתי אותו. זאת אומרת השתמשתי בתכנת שאזאם, וזה יש אמר לי מה השיר הזה וקישר אותי לקליפ. לא מגניב? לא מדע בדיוני? אם ב-1988 היו אומרים לי שזו תהיה הטכנולוגיה של 2014 לא הייתי יכול לחכות. בחיי. אז הנה השיר הזה. מקווה שתיגנבו ממנו כמוני.

אה, ואת השרביט אני מעביר לעדה ק. (הפעם הראשונה שתרגמתי משהו מאכדית בלי שגיאות?) לאוגניה  ולנשר התרבות. . ויאללה - א מיניה מנינה. הבחורה שלי.