הבלוג של אבו אלמוג

אז ככה. אני נותן סיוע אקדמי לקבוצה של הארבע סטודנטיות (יש גם סטודנט אבל אתן יודעות שכשיש רוב נשי בקבוצה...) הכי מקסימות והכי מבריקות והכי אוניברסיטת חיפה שיש, שעושות משפט מבויים על עניין מאוד חשוב ומאוד מעניין. צה"ל עובר שני תהליכים בו זמניים - הדתה, ובה כמותם וחשיבותם של החיילים הדתיים ושל גורמים דתיים במערכת גדלה, ופמיניזציה, בה נפתחים בפני נשים תפקידים שעד עתה לא התאפשרו לנשים, ונשים מקבלות פיקוד על גברים. אז ארבע המוחות המבריקים האלה יצרו מין סצנריו כזה של התנגשות ראש בראש של גרעין נח"ל דתי של בנים בלבד עם גרעין חילוני מעורב באותה היאחזות, מה שבהחלט יכול לקרות במציאות שלנו, שהסתיימה בעונשי מחבוש לחיילים שקיימו יחסי מין במגורי הבנות, והדחת המפקדת של שני הגרעינים. סנסציה? כן, בהחלט. אבל גם פתח לדיון מרתק מאוד על נשים בצבא, וצה"ל כצבא העם, ומעורבות רבנים בהליכי התקנת פקודות, והחופש מדת, והחופש לדת, ואיך משלבים את שני הגורמים האלה - נשים ודתיים, כך שצה"ל יקלוט את שתי האוכלוסיות האלה כמו שצריך וישמור על הצרכים והייחוד של כל אחת מהן.

אז הנה ההזמנה למשפט המבויים -

אז ככה, שימו לב. זה שהשם שלי מופיע באותה כרזה עם השופטת טובה שטרסברג כהן, האלוף במיל אילן שיף ואלוף במיל יפתח רון טל, וגם עם פרופסור שולמית אלמוג וד"ר קארין כרמית יפת (וגם שאול בלגי תותח. היה מתרגל שלי בתורת המשפט), זה בדיוק למה שהאמא שלי שלחה אותי ללמוד משפטים, ברמה של 'תדע כל אם עברייה עם איזה קליברים הילד שלה מסתובב'. אבל מה, אני יכול לשמור את הפוסטר הזה כמה שנים, ואז בטוח שתשמעו על מיכל מינסקי וטל זייד ורונה פרידמן ויותם מינץ. באחריות. המון גאווה וביטחון בהצלחה של הסטודנטיות האלה.

 לפני דריי און צוואנציג יאר (רק מי שזקן כמוני ומדבר יידיש יידע עד כמה אני זקן) עשינו משפט מבויים בפקולטה. אני לא הייתי בעסק, אבל ש' הייתה ביחד עם א'. היום ש' היא ש' שיש לה הישגים כאלה ואחרים שאסור לדבר עליהם, וא' הוא סגן נשיא של בית משפט במקום נורא חשוב, אז יש לי הרגשה שארבע הסטודנטיות שלנו יגיעו עד לשם אם לא יותר. דה סקיי איז דה לימיט.

לעניין של המשפט עצמו, סך הכל נח"ל, אתם יודעים. זה סטנדרטים אחרים מהתותחנים. אצלנו בבופור, למשל, היה ריב רציני על המשקפת, מי יהיה במשמרת בשעה שש בבוקר, כשהמורה מהכפר ארנון הייתה יוצאת לעבודה ומחכה חמש דקות בתחנת האוטובוס לאוטובוס לנבטייה, והיה אפשר לראות ממש אישה (!) ממרחק של ארבעה קילומטר במשקפת 20X120. עד כדי כך חסרה לנו החברה הנשית. זה וחרמונית בגודל ק'. אני לא מאמין שהיא עלתה עלי, וזה עוד לפני השומרי משקל, אבל אני חושב שהיה לזה איזה קשר. 

אבל אנחנו לא בצה"ל של 1987, והיום העניינים שונים והדגשים שונים, וחשוב לדון בעניינים האלה, ואני ממליץ לכולם להגיע למשפט המבויים ולראות, וזה למה שאני מוציא את הפוסט הזה שלושה שבועות לפני המועד, כדי שכל אחד יוכל להתארגן ולקחת בייביסיטר ולשמוע את מיכל וטל ורונה ויותם טוענים, כי זה ממש מעולה. 

ואם יש למישהו שאלות על רמת הסיוע האקדמי לאור הרמה של הפוסט הזה, אז, כן, בהחלט, התמיהות לגבי במקום, אבל כשאני עם קארין ושולמית ושאול אז אני נהיה הרבה יותר רציני, והאקדמיה Kicks in, ויוצאים לי משפטים נורא מסובכים בעורכדינית שוטפת.

אסיים בתמונה שצילמתי במו טלפוני הנייד בבסיס צה"ל אי שם במילואים בשנת 2010, ואם זה לא טיעון טוב במשפט הזה, אז בטח אפשר לעשות על זה משפט מבויים שלם בעצמו, ולהזמין אפילו את הרמטכ"ל שיסביר -