הבלוג של אבו אלמוג

יש לנו פאב באשחר! באמת! בהצבעה של כל התושבים הוא זכה בשם 'עיזה - באר" כי הוא בפינת חי, ומישהו שיווק את אירוע הפתיחה עם תמונה מצחיקה של עז ששותה בירה. שיהיה. לי לא הייתה הצעה אלטרנטיבית. שמות ד'אהריסטיים מתבקשים נפלו בשל חוסר הכבוד שבכריכתו של מוסלמי מאמין עם צריכת אלכוהול. אל האירוע הגעתי היישר מההרצאה על הדין השרעי שנתן קאדי מאוד מכובד שלא אנקוב בשמו - וזאת שוב כדי שלא לכרוך אותו למנהג הבלתי מוסלמי בעליל של צריכת אלכוהול אם אי פעם תשזוף את הפוסט הזה עין הרע של גוגל ימ"ש. חשבתי שהדיסוננס של השינוי מלשבת במחיצת למעלה ממאה מוסלמים מאמינים (הפעם היו שם גם כעשרה מבני ברית) ולדון עמם בדבר הנביא, ומשם להגיע לפתיחת הפאב באשחר זה משהו מטורף. אבל כל הערב היה דיסוננסי משהו.

האמת - כל הכבוד. הפאב הזה נבנה בידיים של כמה חבר'ה מאוד מוכשרים מאפס. כאילו מהרמה של ערימת קרשים. חבר'ה שם עבדו מסביב לשעון במשך חודשים, והרימו משהו שלא ייאמן. זה מגיע לרמה של מישהו שממש הוריד את התחתית של הבקבוקים של הקרלסברג ועשה מהם בתי מנורה. משהו מאמם. אני לא משהו בעבודת ידיים, אז תרמנו. תרמנו כסף כמובן, אבל גם פוטון, ומיקרוגל, ומחצלת, ומזרון, ו-35 תנינים.

'התנין מסח'נין' זו הבירה שאנחנו מבשלים אצלנו. בערבית זה א-תמסח מן סח'נין, שזה עם מצלול כזה נחמד, שמהדהד את העברית, למרות שהאלה שפעם עבדה אצלי, מיהרה ליצור איתי קשר, אחרי שראתה את התווית עם הציור של התנין והכיתוב בעברית ובערבית, ולהודיע לי שכתבתי את 'תמסח' בשגיאת כתיב, ושצריך לכתוב تمساح ולא تمسح. שיהיה. אני לא יודע אם התווית השגויה היא חיננית ולהשאיר לסיבוב הבא או לתקן. 

הערב נפתח ב-21:00. הגענו למקום בערך בתשע וחצי, כי הייתי אחרי עבודה ועייף וצריך להתקלח וכאלה. הדין השרעי הוא מתיש. נותרו עוד שניים שלושה תנינים על הבאר. היה גם סוג אחר של בירה אשחרית מקומית בשם מתושלח. אך בעוד שמתושלח מנסה להיות אייל צלול, התנין הוא עשיר באלכוהול, מעורפל, מפוצץ בתבלינים ועכור כתחתיתו של נחל החילזון. עשיר באלכוהול זאת אומרת שש' פוצצה אותו בסוכר בשלב של התסיסה, מה שמאוד מדבר לטעמים מסויימים. בקיצור - נורא מצטער אבל התנין גובר על מתושלח, מה גם שלמתושלח אין תווית מגניבה.

ב-21:41 שאלתי את גנאדי שעמד מאחורי הבאר אם נותרו תנינים. התשובה הייתה שלילית. כמו בסרטי ה-CSI הכרזתי שזמן הפטירה הוא תשע ארבעים ואחת. אחרי כן, באחת בלילה, אספתי מכל קצוות הפאב את גוויות התנינים, למחזור לשלב הבא. בכלל זה פאב די ידידותי לסביבה, ויש שם פח לזכוכית, פח לפלסטיקים, פח לקומפוסטים כאלה, ופח לכל מיני דברים אחרים.

הערב עצמו היה די מגניב. הייתה שם מישהי שאני די סגור על זה שהיא אורחת של מישהו באשחר, ששרה בלוזים באנגלית. זיהיתי שם ביצוע נחמד לסוויט הום שיקגו של האחים בלוז. מישהו שם בפינה בצד לוח גדול וביקש מאנשים לכתוב מה הפנטזיה שלהם. אז כמובן היו התחכמויות כמו "שיהיה לנו כוודקה" הלחם של 'כבוד' ו'וודקה' או שהברמן תהיה עיזה שתפתח את הבירות עם הקרניים. אבל רוב הפנטזיות היו משהו תמים ונוגע ללב כמו אמא צעירה שרצתה 8 שעות שינה או מישהו שרצה 'מניין ליטאי', או 'לגדל ילדים טובים' או סתם 'להיות סבתא'. פנטזיה מהממת. כמובן שאני רשמתי 'להפיל את השער הצהוב', אם כי בכך, במחשבה שנייה, הודיתי שהמדובר אך בפנטזיה. שיהיה. היו גם עוגות, וסושי של כמה חבר'ה שממש התלבשו כמו יפנים, וריקודים, ואם שכחתי מישהו או משהו עמכם הסליחה.

באיזה שלב בערב עמדתי מאחורי הבאר. כי דודו קצת התעייף. שניים מהמחזרים של א' הגיעו, ומאוד נהניתי לבקש מהם תעודה מזהה. הסתבר שאין איזה תרבות מאממת של קוקטיילים, ושגנאדי, למרות שהוא נראה נורא מגניב עם הקסקט והזקן, לא ממש יודע לערבב. זה ידרוש שיפור לפעם הבאה. כשאני הגעתי נותר רק הקטע של למזוג רבע כוס וודקה שזה כל מה שנשאר אחרי שחיסלו את התנינים ואת העראק, עם שלושת רבעי אשכוליות. אנחנו יכולים יותר. אני יודע. אבל -

"שותי הראסטי נייל כולם ברברים, 
שותי הקוניאק הם זן נכחד. 
אני יודע לכתוב שירים של ברים, 
ממש עכשיו יוצא לי עוד אחד."

כמו שכתבה פעם סיוון בסקין, בשיר שלה שאני הכי אוהב. אז נתנו חיקוי לא רע לאותה מאורה נרקבת בסקינאית, אותו פאב אליגורי, זה שספק אם הוא נמצא בברלין הוויימרית בשנות העשרים או בניו יורק של שנות החמישים, ותיכף ייכנסו בוקובסקי ודילן הצעיר. ואנשים רקדו והשתוללו כאילו אנחנו באמת, אבל באמת נורמלים. כאילו אין בחוץ איזה עולם גלילי. כאילו אנחנו בלב ליבה של העירוניות התלביבית. כאילו לא תפסו אתמול באבטליון את הבחור מקבטייה שניסה לרצוח שם משפחה, ובדרך גם השליך בקבוק תבערה על הכביש בדרך המובילה לאשחר.

אני רואה עכשיו את "מחפשים את שוגרמן". זה פחות או יותר הסרט התיעודי הכי טוב שיש. דבר ראשון כי המוזיקה של רודריגז נהדרת. כל הסרט אומרים שהוא יותר גדול מדילן. הוא לא. הוא גם לא מתקרב. אבל הוא רודריגז וזה די הרבה לכשעצמו. מה שיפה בסרט זה כל הסיפור עם דרום אפריקה והאפרטהייד. איך צינזרו שם את רודריגז ברמה של לשרוט רצועות בתקליטים שלו, ואסרו את השמעתו, עד שהפך למין גורו מחתרתי כזה של הצעירים המאגניבים האלה שהתנגדו לאפרטהייד. חשבתי שבישראל היו מטפלים בו אחרת. היו שוחקים אותו בגלגלצ עד שהיה יוצא מכל החורים. עד שהמילים היו מאבדות את משמעותן. ואז היינו צועדים בסמטאות שכם וג'נין כשאנחנו שרים את האסטבלישמנט בלוז. כשם שנשחק כאן ג'ון לנון והפך לאייקון גל"צי בשנים הכי גרועות של הכיבוש. כמו ח"כ מודי זנדברג שהתחיל את הקריירה שלו ב'צומת' הלאומנית, וסיים אותה בליכוד (עם חניית ביניים מרופדת ב'שינוי') שמגיש מדי שבוע תכנית על 'החיפושיות'. כל מה שאתה צריך זה אהבה. וביבי. ושרה. והתנחלויות. 

אז זה זה. אין 'נורמלי'. יש חיקוי ל'נורמלי'. הכמיהה היא לא ל'נורמלי' שבהכרח סותר את ה'קסנופובי' וה'מסתגר' המתחייבים מכך שהפאב פועל מאחורי השער הצהוב (או את הכמיהה למרחב הד'אהריסטי הבלתי אורבני בעליל במקרה של מי שנפשו המריאה הרחק אל מעבר לשער הצהוב) אלא לחיקוי של הנורמלי. שוב - הסימולקרה הזדונית במלוא תפארתה. אבל סימולקרה מאוד סבבית חייבים להודות. סך הכל העברנו ערב מאוד נחמד, ולא היה צריך ממש לנהוג בדרך חזרה. 

נסיים עם סיקסטו רודריגז כמובן. לא עם האסטבלישמנט בלוז שבכותרת. זה טוב לכותרת. הכי יפה של רודריגז לטעמי זה 'קרוסיפיי יור מיינד' אבל הבאתי אותו כאן פעם. 'קוז' הוא גם מאוד יפה ועצוב. אין כמו שיר עצוב של רודריגז להפיג את שאריות הטיפה המרה של אתמול ולעודד ליום עבודה נוסף. ושבת שלום!