בפעם השנייה מתכבד הבלוג להביא פוסט אורח. היום אני מתכבד להביא פוסט מאת כב' הרב גדי רביב, רבה של המועצה האיזורית משגב, והקהילה הרפורמית האישית שלי ממש - קהילת 'ידיד נפש' בכרמיאל. גדי ביקש לפרסם רשמים מוועידת היובל של התנועה הרפורמית שהתקיימה בשפיים בסוף השבוע, ואני שמח להביא את הדברים שכתב. אז גדי - בבקשה -
יחד עם משתתפי
ועידת היובל של התנועה הרפורמית (כ 1200 איש), שהתקיימה בסוף השבוע האחרון חווינו,
משפחתי ואני, יומיים מלאים בהתרוממות רוח:
מפגש חברים, טקסים מלאים מוסיקה, שירה, תפילה מענגת, מעגלי לימוד ושיח, הופעות
אומנים והרצאות, בילוי בפארק המים, ואירוח בבית מלון. מרכיב מרכזי תפסו מעמדי
הוקרה למייסדי התנועה בארץ שחלקם עדיין כוחם במותניהם, חלקם מלווים בבני משפחה
ומעגל נכדים ונכדות, זכו לראות את מפעל חייהם מתגשם לא רק בדמות 45 קהילות התנועה,
פרסומיה, פעולותיה, ויצירתה אלא ממש בדמות צאצאיהם דור שלישי ורביעי, ישראלים
יהודים רפורמים, שיחד עם חבריהם מתנועת הנוער והמכינה, מציגים זן נדיר של ישראלים
ילידי הארץ: בלי כיפה (רובם), אוהבים יהדות, אכפתניקים, ערכיים מאוד.
ועידת היובל במלאת
50 שנה לקיום התנועה הרפורמית בארץ לא זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. ובצדק מסוים, שכן
למרות נוכחות מרשימה של מנהיגי ציבור (יאיר לפיד, ציפי לבני, בוז'י הרצוג, צחי
הנגבי) לא ליוו אותה סקנדלים או סנסציות ש"מצדיקים" תשומת לב מצד הציבור
הדתי שרובו ככולו מחרים אותה ומצד הציבור החילוני שמחוץ לשירותי גיור, חופות, ובר
מצווה, אדיש לקיומה הרוחני ולא מודע להישגיה בתחום זכויות האזרח בכלל וחופש הדת
בפרט.
בשבילי להגיע
לאירוע כזה עם המשפחה והילדים ועם החברים המסורים מקהילת "ידיד נפש"
כרמיאל זה אושר גדול. לא תמיד העולמות והמעגלים השונים בחיי חופפים וארוגים מספיק.
הפעם זה היה קרוב. בטקס הפתיחה, נשמה קרליבך, שבאה מארה"ב, שרה באנגלית את "לכי לך" (על משקל
"לך לך המפורסם) ששמעתי פעם ראשונה בלימודים, והפך במהלך הזמן לאחד הסולויים הכי
מרגשים בתפילות הקהילה בכרמיאל, בעברית כמובן. היא שרה והחברים ככה, זלגו, והרגישו בבית, וגם אני.
אולי הרגע היפה
ביותר עבורי היה שבליבה של קבלת השבת היפהפיה, על דשא המלון, מול במת מוזיקאים,
רבנים ורבות צעירים, על רקע השקיעה המלטפת ממערב, הובילו גבי, עודד, נעמה, אופק,
קולגות אבל לפני זה חברים וידידי נפש אמיתיים, את התפילה מהדלקת הנרות, דרך
"ידיד נפש", לרגע השיא שלה, שירת "לכה דודי". "לכה דודי",
המוכר לציבור הרחב כשיר ילדים של שורה אחת, הוא פיוט קבלי של עשרה בתים, אולי
הטקסט הכי-מולחן ברפרטואר היהודי. שירת "לכה דודי" דורשת מין הקדמה,
"כוונה" בשפת התפילה, שתכין את הלבבות ללחן הספציפי שנבחר במקום ובעיתוי
מסוים. עודד הסביר משהו מהבמה על השבת שיורדת על הכרמל, אני הייתי עסוק
ב"פרינגלס" של ארי שהתפזרו על הרצפה, לא ממש הקשבתי ולא חיברתי את זה
לזהות החיפאית של מובילי התפילה. אבל אז נשמעו הצלילים הראשונים של "ההר
הירוק תמיד" למילות הפיוט, ובאה לי מין הצמרמורת של עונג.
בשבילי הבחירה של
עודד וגבי ונעמה ואופק ובועז לשיר את רגע השיא של קבלת שבת, בניגון "ההר
הירוק תמיד" היתה לא רק הצהרת זהות חיפאית, אלא מתנה אישית בשבילי, כחבר, וזה
ממש לא משנה אם הייתי בראש של מישהו שהוחלט על הביצוע הזה. וגם, היתה בהתכה הזאת,
הכל כך מפתיעה ולא צפויה ברגע הזה, של הדת היגורית שגדלתי עליה, עם המסע הרוחני שלי
בעשרים השנים האחרונות, מתנה מסוג אחר, מין
"סימן מלמעלה", פרטי, בשבילי, רק לי, ממנו אלי, שנכונה לי הדרך הזאת,
והמקום הזה: נכון החיבור בין "לכה דודי" ו"ההר הירוק תמיד",
הוא אוצר בתוכו אושר גדול ועומקים אין סופיים שאנו ככה עומדים, ממש על סיפם, וכל
שצריך זה פשוט לקפוץ ולעוף.
ברור שהאור שנדלק בעיניים של הילדים וסבינה, עם
ההשתוממות והפליאה של דניאל, עשו את זה יותר חזק ומשמעותי. ואולי היה שם גם חיוך
שדימיתי לראות שם אצל גבי ועודד מהבמה, מעל הראש של השורות לפני, מכוון לכיוון
שלנו, אבל בשבילי זאת היתה קודם כל הקריצה הפרטית הזאת, שלו, אלי. מלמעלה, שרק אני
ראיתי, והרגשתי, ככה, עמוק בפנים.
והיה עוד רגע אחד
חשוב. במעמד חלוקת תעודות ההכרה לוותיקי התנועה. בשעה שנפרש סיפור הקמת התנועה,
לפני 50 שנה. סיפור מרגש על בודדים, עקשנים, מלאי שאר רוח, שהתקבצו ויצרו זהות
וטקס, ושליחות חברתית בדירות פרטיות, ואחרי זה באולמות קטנים, והנה היא לפנינו,
תנועה גאה, חוגגת, יוצרת, מודעת מאוד לתפקיד ולשליחות שלה בחברה הישראלית ובעולם
היהודי. ונזכרו גם שמות חשובים שהיו קשורים בהקמת התנועה, שמואל הוגו ברגמן היה
שם, ולוין קיפניס והנה האנשים האלה עומדים לפנינו, גאים בעמל כפיהם ומפעל חייהם.
ואני הרגשתי משהו
שבין זרות לגיחוך ואמרתי לעצמי: "עם כל הכבוד, בזמן שהחברה האלה חיברו תפילות
ברחביה ובאחוזה, אמא שלי הקימה את מלכיה ואבא שלי התרוצץ בשדות והקים משק... מה אני, עם המורשת הקיבוצית, החלוצית,
ההתיישבותית, הצבאית, והתרבותית לא פחות –
זו היגורית היהודה-שרתית וגם הישראלית בכלל, צריך לנכס לעצמי גם את ההיסטוריה של הליטורגיקה הזהירה והמרופדת
בסלונים האשכנזיים של ירושלים חיפה ותל אביב: יש לי מספיק!
לא מיהרתי לענות
וליישב את השאלות האלה בתוכי, אבל קראתי מחדש את הכותרת של הועידה, "לזכור את
העבר, לחגוג את ההווה לחלום את העתיד" ואמרתי לעצמי, "וואלה, קיטש, אבל
נכון!" באמת חולמים את העתיד. אפילו בקטנה... שהקהילות ימשיכו להתקיים,
שהמכינה תמשיך למשוך נוער לפני גיוס, שיהיו רבנים ורבות שימשיכו לעשות את העבודה,
שעורכי הדין החרוצים של המרכז לפלורליזם ימשיכו להציל נפשות מציפורי הרבנות
והבירוקרטיה... שימשיך הקשר עם התפוצות, זה הכל... לא בדיוק "תיקון עולם
במלכות שדי" טוטאלי, אבל שרק ימשיך להיות, להתקיים, שלא יגמר לעולם. לא שכל
ישראל תיהיה רפורמית או אפילו שנהפוך לחברה צודקת הוגנת במחי יד... אלא שהעשייה
המבורכת המרגשת הזאת עם הלימוד והיצירה הרוחניים ימשיכו להתקיים... כמה זה חסר ולא
קיים בקיבוץ שלי עכשיו שעסוק, בצדק! כולו בכאן ועכשיו של להגדיר את עצמו מחדש,
להשתנות, להתארגן ולהסתדר מחדש. עדיין שואב, כל הזמן שואב מהעבר, כמו היהדות, אבל
לא מסוגל, אני חושב לחשוב בכלל על עתיד משותף, מעבר להבטחת הזכויות הפנסיוניות,
שיוך הדירות, והבטחת הלחם לדור הזה והדור הבא.
כמה טוב שיש לי
איזו פינה נוחה ורוחנית כזאת שמאפשרת לי לקחת פסקי זמן מהשאלות והקשות של להגדיר
את עצמי מחדש כ"קיבוצניק", כ"אדם ערכי בישראל של היום",
כ"יגורניק" לטובת שאלות מחייבות פחות אבל עם אופק רחוק ומנחם יותר של
זהות יהודית, תרבות ודת, תפילה, מוזיקה וחברים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
