הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה שבועות שיתפתי כאן קטע וידאו קטן של הפתיחה של M משנת 1931, בו מופיעה חנה מרון כילדה וסופרת בגרמנית. מי שמאמין בעין הרע יאמר מה שיאמר. ועכשיו חנה מרון הלכה לעולמה. אבידה גדולה.

זוג מאוהב, שני סברס מכנען 
רות ואמנון מעמק יזרעאל 
עושים טיול, שלא עשו אף פעם 
אל שער טיטוס בחצות הליל 

היא הייתה הרבה דברים, המנוחה, אבל היא לא הייתה 'רות מעמק יזרעאל'. שותפה לשיר הנפלא הזה, יוסי ידין, היה במובן מה 'סברה מכנען' אם כי שדות העמק היו זרים משהו לבן האצולה הרחבייתי, שבמות התיאטראות העירוניים היו סביבת גידולו ולא ריח הזבל ניחוח חציר של שדות העמק. היא לא הייתה 'סברה מכנען', ושלא כבני דורה, כדן בן אמוץ המנוח, גם לא יצרה לעצמה זהות חדשה המתנכרת לעבר, לא יצרה את הישראליות יש מניין. תמיד הייתה ליידי אירופאית. גם ה'פתוח' שהיה הסמל המסחרי שלה לדור הטלוויזיה (טלוויזיית האנטי מחיקון של שנות השמונים) יש בו ניחוח שהוא יותר מרכז אירופי משיכון ישראלי מהביל.

את רגלה איבדה בהתקפה של מחבלים על מטוס אל על. אחד מהם, עיסאם סרטאווי, הפך לאחר מכן לאחד הגיבורים הגדולים של השלום, ושילם בחייו על הרצון להביא שלום, שלום שימנע התקפות טרור מהסוג שבו היה מעורב. קראתי באיזה מקום, ולא מצאתי לכך אסמכתא, שהיא סירבה להיפגש עמו. אני מבין אותה לגמרי. ועדיין, באפריל 2011 הייתה חנה מרון, עומדת על רגלה האחת כאשר השנייה נקטעה על ידי אנשים שרצו להקים מדינה פלסטינית, בשם המאבק הפלסטיני, בין הנואמים בהפגנה שהביעה תמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית. זהו אומץ אינטלקטואלי ואישי שאין כמוהו, שאך מחריף אל מול אלו שעמדו בקהל וצעקו לה, לכלת פרס ישראל, למי שהקריבה את שלמות גופה במאבקי המדינה הזו, למי ששירתה בבריגדה היהודית - 'בוגדת'.

האם נזכרה באותם ימים של הקמת המדינה להם הייתה עדה כאישה צעירה? האם חזרה בדמיונה לרומא, זו של 1945 ושל הבריגדה, בה פליטי שואה סחופי חרב מחפשים את דרכם אל המולדת החדשה? ודאי שחשבה עליהם כאשר הייתה מבין אנשי הרוח שתמכו באופן עקבי במאבק למען יחס אנושי לפליטי אפריקה. ודאי שחשבה על הארץ שאליה רצו להגיע כאשר עמדה בשורה הראשונה של הנאבקים נגד 'חוקי הנאמנות' ויתר סעיפי החקיקה האנטי דמוקרטית שהביא עלינו משטר הליכוד בשנים האחרונות.

אז הנה היא שרה את אחד האהובים עלי בכל הזמנים 'כלת השודדים' (Seeräuberjenny) של ברכט. ביני לבינכם - ביצוע לא משהו. בבלוג הזה ממש הפניתי לשלושה ארבעה ביצועים נהדרים של השיר הזה, ביניהם אחד היפים בכל הזמנים של נינה סימון, שהתחברה בכל נשמתה לטקסט העוסק בנקמה אכזרית של אישה מנוצלת ומושפלת. שלא כסימון, קשה לראות במרון, ליידי בכל רמ"ח אבריה, את ג'ני נערת הפונדק המתלוננת בתחילת השיר כי עליה לשטוף את הכלים ולהציע את המיטות לאורחי הפונדק. כוח קיסמו של הביצוע של מרון, ומה שסוחב את השיר, הוא היותה רליק - שריד חי לרפובליקת ויימאר. הדימוי שלה כילדה בסרט - M מתחבר כאן בטבעיות לברכט, ויוצר איזו סינתיזה על זמנית. אבל את המבחן הגדול של השיר היא עוברת בהצלחה. הקטע בו מתיזים השודדים את הראש, וג'ני אומרת 'הופלה'. בדל החיוך הקטן והממזרי על שפתיה של מרון (בערך שתיים וחצי דקות לתוך השיר) שווה את כל יתר הביצוע. וספינה של פיראטים על שלושים תותחיה עוגנת בחוף.