הבלוג של אבו אלמוג

תומר פרסיקו, בנאדם חכם, כתב אתמול בפייסבוק את הפיסקה הבאה, שאני מסכים עם כל מילה שלה - "חשוב לומר: זה לא הטרמפים, זה לא המגורים בשטחים, זה אפילו לא הכיבוש. אין הצדקה לטרור. בשום מצב, בשום תנאי. אין."

ומשהדבר הנכון הזה נאמר, ובהינתן העובדה שבשטחים פועלים אנשים שהם לא חברים של תומר פרסיקו בפייסבוק אפשר להסתכל על 'גורמים המעודדים טרור בכלל וחטיפות בפרט' לעומת 'גורמים המונעים טרור בכלל וחטיפות בפרט'. 

להדגמת הניתוח, בואו נצא מנקודת הנחה שמצב הכיבוש הוא גורם מן הסוג הראשון. כיבוש מעודד טרור. האם זה אומר שכל מתנחל דינו להיחטף? חס וחלילה. אני מתנגד לפיגועים נגד אוכלוסיה אזרחית או בכלל. מצד שני, אם היו הילדים נמצאים בטרמפיאדה שמעמדה מוסדר בהסדר בינלאומי במסגרת גבולות קבועים, היו לאנשים הרעים שחטפו אותם פחות תמריצים לעשות כן. אז המסגרת ברורה? נזכיר למשל את העובדה שהיישוב טלמון, ממנו הגיע אחד הנעדרים, הוקם במסגרת מבצע של מועצת יש"ע ב-1989 שנועד 'לקבוע עובדה בשטח' ולמעשה לטרפד הסכם מדיני, על רקע ביקור בישראל של שר החוץ דאז ג'יימס בייקר. מעודד טרור? בסבבה. מצדיק טרור? לא. הנחטף לא אשם על מה שקרה לפני שנולד. הוא נולד למערכת נסיבות מסויימת, כמונו. אנשים רעים בשני הצדדים שמונעים הסדר מדיני, פועלים להנצחת הכיבוש והטרור במעגל אינסופי של פעולה ותגובה אשמים, והכי אשם מי שביצע את הפעולה עצמה, אבל לו איני צופה חיים ארוכים ומרופדים בכורסת שר.

נוסיף לזה אמפתיה. אני לא אומר שהכיבוש מצדיק טרור. אני כועס על הכיבוש כשם שאני כועס על הטרור, בדיוק בגלל שהוא גורם לדברים כאלו - חטיפות, וגם את הסבל האנושי הרב שהתגובה מביאה לאוכלוסיה הפלסטינית (ובתגובה עוד טרור / קסאמים, ובתגובה תקיפה של צה"ל ברצועה  / ובתגובה עוד משהו / ובתגובה... אבל לזה עוד נגיע). אז נא לצאת מנקודת הנחה שאני באמת, אבל באמת רוצה שיימצאו בשלום ויחזרו למשפחותיהם.

תקציר הפרקים הקודמים - שר החוץ האמריקאי נותן פרק זמן מוגבל למשא ומתן. מכיוון שאנו מצויים במצב של כיבוש, יש ליישם צעדים הדדיים בוני אמון. שר החוץ האמריקאי מציע הפסקת התנחלויות או שחרור אסירים. הדבר מובא לחברה המרכזית בקואליציה, 'הבית היהודי', והבנטאים שם, שהמשך הכיבוש הוא עמוד אמונה מרכזי שלהם, בוחרים כמובן בשחרור אסירים כי יש להמשיך ולבנות בשטחים כדי לטרפד כל סיכוי לשלום. כמובן שכשמגיע מועד שחרור האסירים בפועל הם הראשונים היוצאים זועקים כנגד מה שהם עצמם הסכימו לו, וזה לא מתבצע. אל המשא ומתן נשלחה חברה זוטרה בקואליציה, חסרת סמכויות כמעט, ומנהלת אותו באיזה ואקום. בשלב מסויים מעלה ראש הממשלה את הדרישה כי הצד השני 'יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית' וכל העניין מתפוצץ. אף אחד, לא אצלנו ולא אצלם, לא ממש רצה שזה יצליח. אבו מאזן חובר לחמאס (נו... המפלגה הקיצונית הזו שממש רוצה להשתלט על כל השטח, גם שלנו וגם שלהם.) וזה מביא לסיום העניין.

לאחר מכן, ממשיכים כאילו כלום לא אירע. בהיעדר אופק מדיני ממשיכים בכיבוש. אבל יש גם אסירים להתעסק איתם. דבר ראשון מוציאים חוק ולפיו ייאסר לשחרר אסירים במסגרת עסקאות. אחרי כן הולכים לעצירים המנהליים (אלו שנחטפו מבתיהם ללא משפט, לתקופה בלתי מוגדרת) ומארגנים להאכיל אותם בכפייה, או במילה קצת פחות עדינה - עינויים.

מישהו קלט בכל ההתנהלות הזו גורם מעודד חטיפות? טרור? אם נאמר ש - משא ומתן, יחס הומאני לעצירים, מיעוט מעצרים מינהליים, מורידים מוטיבציה לטרור, בעוד שהעדר אופק מדיני, האכלה בכפיה, סירוב לדבר על שחרור אסירים יוצר מוטיבציה, הרי שכל צעד וצעד שעשתה ממשלתנו מוביל אך לכיוון אחד.

כמובן שכל הקיצוניים אצלנו מנצלים את זה כדי להחריב כל סיכוי לדיאלוג עתידי. מצד אחד מתייחסים לאבו מאזן כקבלן ביצוע של השב"כ שתפקידו למצוא את החטופים, ולמנוע חטיפה בעתיד. מצד שני מסבירים שכל זה תוצאה של 'ממשלת האחדות הפלסטינית' (ובאותו משפט שבשנה האחרונה סוכלו עשרות נסיונות חטיפה, כשממשלת האחדות הפלסטינית היא בת כמה שבועות בלבד). ביבי לא היה יכול לקוות למשהו יותר טוב שיקרה למדיניות שלו. המעגל השוטה הוא ברור. כיבוש והעדר אופק מדיני מביאים לטרור שמגביר את האכזריות של הכיבוש והורס כל אפשרות לדיאלוג וזה מצידו מגביר את הטרור וחוזר חלילה.

ועכשיו מה? הצפייה הממושכת בטלוויזיה בשבת הייתה עינוי (חוץ מחצי שעה בה צפיתי נלהב במפקד חיל הים שלנו לשעבר צ'ייני מסביר על מדיניות בינלאומית ולא - למשל - על מועדוני החשפנות הטובים באמת, מה שיכול היה לתרום לי כי סך הכל הבחור גר בכרמיאל וסביר להניח שאיפה שהוא מקבל את הסיפוקים האלה זה קרוב ונגיש גם לי, אם אתם יודעים יתחשק לי). כל המומחים לביטחון מטעם עצמם, וכל אנשי הזעם הקדוש יצאו מחוריהם. אין ספור פיתרונות כולל לאסוף בחזרה לכלא את כל האסירים מהעיסקאות הקודמות. וכמובן להחריב את השטחים בדם ואש, מה שדי קורה עכשיו ויקרה בהמשך.

יקרה בהמשך? אנחנו נמצאים בשילוב של שנת 2000 - 'משא ומתן מדיני' לו לא התכוון אף אחד מן הצדדים קרס, על אף שגורם שרצה שלום באמת בממשלת ישראל (אז ביילין. היום ליבני) המשיך לנסות ולהחיותו באופן מלאכותי. אין פיתרון דיפלומטי באופק, הצדדים מכינים את האינתיפאדה הבאה. ושנת 2006 - חטיפה מתדרדרת למלחמת הכל בכל כוללת בשתי חזיתות. אז? יהיה מאוד לא נחמד. יהיה רע לתפארת. זו רק ההתחלה.

אפשר לעצור את זה עכשיו? לא. זה כבר התחיל. אפשר להתכנס להסחות הדעת - מונדיאל / מילט או לזעוק כשם שאני זועק כאן.

שבוע טוב לכולם. באמת באמת מקווה שימצאו אותם בריאים ושלמים, ושכל מילה ומילה שכתבתי כאן תתבדה.