הבלוג של אבו אלמוג

היא נורא מעצבנת הזועבי הזאת, נכון? איך זה יכול להיות שכספי המיסים שלנו הולכים למשכורת שלה? אז ככה, אני לא יכול לחשוב על השקעה טובה יותר ואפרט.

בניגוד לאורית קמיר לא אצא להגן על הדברים לגופם, למרות שבניסוח ממותן מעט (ברור שהמדובר במעשה טרור, והוא ראוי לכל גינוי) יש אמת בדברים - היא אמרה הרבה לפני והרבה אחרי המשפט שעליו יצא הקצף - במיוחד מבחינת הצורך להבין נקודת הראות של האוכלוסייה הפלסטינית שבניה נלקחים למעצר מנהלי ומוזנים בכפייה, והצורך המיידי בסיום מצב הכיבוש.  אבל כל אלו מואפלים אל מול המשפט 'החוטפים אינם טרוריסטים' שהוא אינו נכון, מקומם, ואינו ראוי מקום בו יושבות שלוש משפחות, ועמן עם שלם, ומחכים לשובם של הילדים שנחטפו על ידי אותם 'לא טרוריסטים' ועד כמה שאותם 'לא טרוריסטים' אינם טרוריסטים יש גם חשש ממשי לחייהם.

אז? יש הרבה מאוד ערך בדברים, גם בהיותם שקר, שקר מתועב, שקר מקומם. הבסיס האידיאולוגי לחופש הביטוי נמצא בכתבי ג'ון סטיוארט מיל. אנחנו, הקנטיאנים, לא בסבבה איתו, כי הוא תועלתן וכאלה אנחנו לא אוהבים, אבל נשים את זה בצד. המשפט האחרון איבד לי את רוב הקוראים, אבל אני נורא מבקש מכם להמשיך לקרוא. מיל נורא מובן ומדבר בעברית נורא פשוטה. הרעיונות שלו גם לא נורא מורכבים. נסו להקשיב. זו פילוסופיה לא נורא קשה להבנה. 

אז? אז מיל, ב'על החירות' מדבר בשבחו של חופש הביטוי. הוא מבחין בין שלושה מקרים. מקרה בו הדעה הרווחת היא השגויה, והדעה שרוצים למנוע את ביטויה היא הנכונה. שאז ברור שצריך את חופש הביטוי כדי להוציא את האמת לאור. מקרה ביניים בו יש קצת מן האמת בכל דעה, ומקרה נוסף בו הדעה הרווחת היא הנכונה, וזו שרוצים למנוע את ביטויה היא שקרית וכוזבת. בואו נלך עם הקונסנזוס ונאמר שהדעה הרווחת שהמעשה שאירע הוא מעשה טרור היא נכונה, ודעתה של זועבי שקר וכזב. מה יש למיל לומר על זה? למה שיהיה למישהו זכות לשקר? להגיד דברים מקוממים ולא נכונים?

מיל מסביר, שגם דעה נכונה יש להבין עד הסוף, להכיר את ההצדקות אליה, לבחון אותה שוב ושוב. והנה כמה מילים מאוד נכונות מעמ' 97 ב'על החירות' בתרגום החדש והנהדר של עופר קובר: "והנה, אילו הנזק שהיה גורם העדר דיון חופשי היה מסתכם בכך שהוא משאיר אנשים באי ידיעה בנוגע להצדקות של דעות אלה, כאשר הדעות המקובלות אמיתיות, אפשר היה לחשוב שגם אם יש בכך רע מן הבחינה האינטלקטואלית, אין בכך רע מוסרי, ושאין בכך כדי לשנות את ערכן של הדעות מבחינת השפעתן על האופי. אלא שעובדה היא כי בהעדר דיון לא רק נשכחות ההצדקות לדעה, אלא לעיתים קרובות מדי נשכחת גם משמעותה עצמה. המילים המבטאות אותה חדלות לבטא רעיונות, או מבטאות רק חלק קטן מאותם הרעיונות אשר לפנים שמשו הן למסירתם. במקום תפיסה חיונית ואמונה חיה נותרים רק כמה משפטים שחוזרים עליהם באורח שגרתי, או אם נשמר חלק כלשהו מן המשמעות אין הוא אלא הקוביה החלולה, הקליפה, והעיקר המעודן יותר אבד. הפרק החשוב בהיסטוריה האנושית שעובדה זו היא נושאו המרכזי, אי אפשר להפריז במידת הרצינות שבה יש ללומדו ולהגות בו."

אני מודה לחנין זועבי שהיא מכריחה אותי פעם אחר פעם לבחון מחדש את דעותי. לבדוק מהי הגדרת 'טרור' ומהו מעשה 'טרור'. בלעדי האתגר שהיא מציבה בפני 'טרור' נותרת אך מילה חסרת משמעות שבסופו של דבר תתקבע על המשמעות של 'כל מה שיריבי עושה'. חנין מכריחה אותי להעניק מחדש משמעות. לברר מהו שעשה היריב ומדוע הוא פסול, ומהו שמותר לי לעשות בתגובה. זו ההצדקה המדוייקת לחופש הביטוי - שלה ושלי - והיא מעניקה לציבור הישראלי שירות רב ערך.

אבל היא תומכת בטרור! היא מעודדת טרור! גם כאן יש תשובה. את קו הגבול סימן בית המשפט העליון בבג"צ 'קול העם'. מבחן 'הוודאות הקרובה'. אם  הדברים יוצרים 'ודאות קרובה' לפגיעה בשלום הציבור (וב'נטיה רעה' אין די) כי אז אפשר לפסול אותם. יש בדברים 'וודאות קרובה'? לא ממש. אין כאן קריאה לפעולה קונקרטית ומסויימת, הסתה לביצוע טרור. יש כאן אמירה - מפוקפקת ככל שתהא - הנוגעת לבסיס האידיאולוגי של הפעולה, שעליו אפשר להתווכח. אין כאן 'וודאות קרובה' אלא במונחים של 'קול העם' - 'נטייה רעה'. זו מותרת. ולא רק זועבי לוקה בה. למי שלא הבין אני יכול לתת דוגמה קונקרטית ורלוונטית לדברים שיש בהם 'וודאות קרובה'. למשל שר החוץ שלנו אמר שצריך לעשות לזועבי מה שצריך לעשות לחוטפים - ובמשתמע להרוג אותה. המדובר לא פחות מהתרת דמה, ואני חושש שיקום הדגנרט שייקח את דברי שר החוץ שלנו ברצינות. זו וודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור, הסתה להרג של חבר כנסת.

עוד שתי מילים - חנין זועבי היא המתנה הטובה ביותר לחברי כנסת מהשוליים הירודים של הקואליציה. מי היה שומע על אופיר אקוניס ללא מלחמתו בזועבי? מה שקורה הוא שזועבי פולטת את דבר ההבל הלאומני משלה. האקוניסים הרגבים והדנונים קופצים ומלווים את הדברים בדבר הבל לאומני גרוע לא פחות (עד כמה מכבדת את הכנסת הייתה ההתגוששות בבוץ של ח"כ שולי מועלם וח"כ זועבי אתמול. הרגשתי באמת שכספי המיסים שלי הולכים למטרה טובה וכבר כמעט והרמתי טלפון לפקיד השומה וביקשתיו לערוך ביקורת נוספת שמא החמיץ משהו בביקורו האחרון, על מנת שאוכל לשלם יותר מס). זה קופץ ונוגח את זה, והשמחה רבה. ומקבלים סאונד בייטס, ומשדרים אותך ברדיו, וכיף גדול. כך, למשל, היה זה אקוניס שהעביר החלטה בוועדת הבחירות המרכזית (גוף פוליטי) ולפיה לא תהיה זועבי רשאית לרוץ לכנסת. בג"צ, שמכיר לא פחות טוב ממני את 'קול העם' (ובאמת, תראו מה הספיק אגרנט בכל כך מעט דפים. היום כל סולברג משפריץ לי עשרות עמודים, ואומר הרבה פחות) הפך את ההחלטה. וזה סבבה. זועבי תרוץ לכנסת, כי זו דמוקרטיה, ואת זה אפילו אקוניס מבין. אבל אקוניס יצא הלוחם הנמרץ בטרור, ובג"צ יצא עוד פעם ססססמולני מניאק, והשמחה רבה. בונ'ה - אם לא הייתה זועבי, היו צריכים להמציא אותה.

ועוד משהו - המון זבל בפיד שלי אתמול על 'רווקה בת 44' וספקולציות על ההרגלים המיניים וכל אלו. אומר זאת בפירוש, שוב ושוב - על ח"כ גבר לא היו מתגוללים כך. המון שינאה מופנית אליה כי היא אישה. כי אישה צריכה לשבת בצד. כי אישה ערביה צריכה לשבת בצד. אני אוהב את זועבי כי היא אישה ערביה המעזה להביע את דעתה. עד כמה שאיני אוהב את הדעה הזו.

לסיום נטשה אטלס לייש נתעארק. נכון שהיה שווה לקרוא את כל הפוסט רק כדי להגיע לזה? כל החיים אני אצטער על כך שהיא הופיעה בארץ ולא הלכתי. אבל אני מצטער גם על הפיקסיז אתמול. אלה החיים. ופרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.