הבלוג של אבו אלמוג

היום שמעתי את ההרצאה בדין השרעי - משמורת ומזונות. משמורת היה מעניין אבל ממזונות הברזתי. ההרצאה הייתה במלון גרדניה, במקום שהיה פעם בית ההבראה של ההסתדרות. נסעתי משם למגה בנצרת עילית ועשיתי קניות. דלעת ערמונים היא הלהיט החדש. בהתחלה הייתי בספק, אבל באמת יש לה טעם של ערמונים. יצאתי משם בדרך הבייתה, שעוברת ליד נצרת הערבית, משיקה לה, עוברת דרך כמה סימטאות, ולבסוף עוקפת אותה מצפון.

באור השקיעה האדמדם נראית נצרת במבט מנצרת עלית כגוש נהדר של בתים, כנסיות ומסגדים. קו הרקיע שבו מתערבבים הצריחים הרבועים של הכנסייה הסלזיאנית עם כיפת הבצל המוזהבת של המסגד הסמוך, הוא לא פחות מנהדר. השמש השוקעת צבעה את הכל באור אדום, סמיך. ופתאום נמלאתי אהבה לשתי הערים האלו וליושביהם, ושמחה שאני נוסע בדרך הזו בדיוק, ולא בשום דרך אחרת.

גם מבלי להתייחס למועמדת בל"ד לראשות העיר בבחירות האחרונות (ניחשתם נכון, יקירת המדור, הגב' זועבי) מסתיר צל אפל וקודר, צל המגיע ממזרח, את הנוף הנהדר הזה. אני תוהה עד כמה החוויה שעברתי מספר שעות קודם לכן, לשבת עם ידידי הטובים וללמוד בצוותא, יהודים וערבים, את הדינים השרעיים (אגב, בנושא המשמורת הם לא משהו. כך, למשל, אם האישה מתחתנת עם גבר שלו היה אמור להתחתן עם הילד לא היה אסור עליו, היא מאבדת את המשמורת. מי שלא מבין את הכלל הזה שיחשוב מכיוון של לשמור את גידול הילדים בתוך הח'מולה) תוכל להמשיך בשנים הקרובות. צילה של האינתיפאדה השלישית, כבד ורע, החל ליפול. זו, אני חושש, לא תישאר בתחומי יהודה ושומרון. ככל שאנשים נחמדים כנשיאנו הנבחר עובדים על טשטוש קו ההפרדה בין ישראל והשטחים, זה יחזור אלינו כבומרנג. שלוש המשפחות היושבות ומחכות לשובן של יקיריהם הם רק ההתחלה, אני חושש. עוד יצטרפו אליהם משפחות נוספות. משני צידי המתרס.

ובכל אופן היה זה נוף נהדר. השעה הזו, של בין ערביים, היא אחת היפות ביום. יפה ממנה רק הזריחה, אבל את זו לא חוויתי בנצרת עילית מאז שחדלתי לגור בה, ואני בן חצי שנה. 

טוב. אולי אלך לצפות במשחק בפאב של אשחר, זה הפתוח רק לחברי אשחר, דהיינו רק לאלה מאיתנו שהם בעלי זיקה יהודית וציונית, אם כי כמות מספיקה של אלכוהול יכולה להוציא ממני יהדות וציונות בכמות שלא תיאמן. אלכוהול יכול לרפא את העגמומיות או להחריף אותה. אפשרות אחרת זה לקרוא את 'המזוודה' של דובלטוב שרכשתי בשבוע הספר, ולקוות שהוא יהיה משעשע.

בכוונתי לבלות את סוף השבוע בסיום קריאה לקראת התחלת כתיבת הסקירה ההיסטורית בדוקטורט. מאחורי "היסטוריה מודרנית של תורכיה" של צירישר, ועוד כמות רצינית של ערכים שתירגמתי מהאנציקלופדיה של האיסלם בימים האחרונים. זו עבודה די כיפית, כי אני עובד עם תרגום של הקוראן לעברית, משווה עם התרגום לאנגלית, ועם מה שאני מבין מהמקור (לא הרבה). יש לי כמה וכמה ויכוחים עם בן שמש, שחושב שהוא חכם גדול, ובכל פעם שהוא יכול למצוא הקבלה לאיזה טקסט מקראי או תלמודי, הוא מתרגם את הפסוק באופן מה שיותר דומה, אפילו אם זה דורש עיוות מסויים של הטקסט. אבל סך הכל יש לי הבנה לא רעה של 'מילה', 'מילט', 'ד'ימי' ו'אומה', ואחרי שאשלים מחר את קריאת הספר של ברוידא ולואיס על המיתוסים של יצירת המילט אוכל להתחיל לעבוד ברצינות.

ממתק? איאן דיורי היה מעין ננס פאנק משונה בסבנטיז המאוחרים, שהיו לו שני להיטים - 'סקס, סמים ורוק'נרול' ו'הכי בי במקל הקצב'. עכשיו תשמעו את 'היט מי', בשל האווירה הבינלאומית הנהדרת העולה משורות כמו ' / In the deserts of Sudan / And the gardens of Japan

From Milan to Yucatan /Every woman, every man" שעולה ממנה איזו אחדות פרוורטית של המין האנושי, ללא ספק מושפעת בזרזים כימיים, אבל זה עדיף על אינתיפאדה, לא? כאילו עומדים בפנינו שני שבילים, ואנו בוחרים בזה בו צועד איאן דיורי (אללה ירחמו, מת בן 58 לפני ארבע עשרה שנה. הבן שלו הופיע בארץ לא מזמן. דווקא לא רע לפי מה ששמעתי).

אז קוראים יקרים, Je t'adore, ich liebe dich - Hit me, hit me, hit me. והעיקר - פרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.