הבלוג של אבו אלמוג

היום נסעתי לבקר ידיד בנהריה. תנועת המכוניות הייתה דלילה. זו לא הייתה שבת רגילה. עוד ביום חמישי קיבלנו המלצה מהרב"ש להימנע מנסיעה באזור סח'נין. הידיעות על המתרחש בקלנסאווה הדירו כנראה רגלי חלק מהנוסעים מהכבישים שלצידם יישובים ערבים ויהודים. החום הכבד, המאוס, הסמיך, הדיר כנראה את רגלי האחרים. הבטתי בעצב רב במרחב המופלא, הריק הזה. בקו החוף הד'אהריסטי, המסולע, רצוף האתרים ההיסטוריים. קו החוף בו חלם פעם ד'אהר, רכוב על סוסו, על ממלכה ערבית - יהודית. שאלתי את עצמי מתי זה יגיע אלי. חוויתי את זה כבר באוקטובר 2000. את הכבישים החסומים, את ההתארגנויות האזרחיות, את תחושת המצור, את האבנים. את היציאה מהבית מבלי לדעת אם נצליח לשוב, והיציאה מהעבודה מבלי לדעת אם נצליח לשוב אל הבית. ואת המוות המאוד מיותר של שכני, את ניתוק הקשרים, השנאה, הפחד. זה כאן, וזה כאן שוב.

מרקס לא צדק כשכתב ב'שמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון' שההיסטוריה חוזרת פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. הפעם השנייה היא לרוב טרגדיה כפולה ומכופלת. אז הנה אנחנו כבר בפעם השלישית. ושוב LO AND BEHOLD - זה חוצה את הקו הירוק. לא ניכנס ל'מי אשם' ומי הביא לכאן את התג מחיר ומאיפה ומה הקשר להתנחלויות ומי התחיל. זו עובדה. אבל יש שוני אחד גדול. הפעם זה אינו מאבק של שני עמים. זה מאבק של שני צדדים. זה מאבק בין אלו שרוצים לחיות את חייהם בשלום ובאהבה ביחד עם שכניהם לבין מי שמסוגלים לחטוף ילדים, לירות בהם, ולשרוף אותם חיים. במאבק הזה המדינה היא אך צופה מבולבל ולא מעוניין מן הצד. כל התערבות - כולל ההתערבות המאוד יצירתית באמצעות צווי איסור פירסום מעצבי תודעה, אבל גם ירי במפגינים, וכיוצא בזה, היא רק לטובת האנשים הרעים. כנ"ל גם למשל פלישה לעזה. כאשר ינצחו המצוקים שבממשלה את האראלים (אוי לנו מאראלים כאלה) וייפול ארון הקודש, וצה"ל יקבל את הפקודה. ניצחון ענק לאנשים הרעים.

מכיוון שהמאבק הוא מופרט, הנה כמה כללים שאם האנשים הטובים ישמרו עליהם, אז אנחנו ננצח במאבק:

לא לשנוא

לאהוב

לא לנקוט באלימות. אף פעם. כלפי אף אחד. בשום נסיבות.

לא להיות סובלני כלפי גזענות בסביבתך. 

בסביבתך האישית להסביר בסבלנות לגזען את תוצאות מעשיו. בסביבתך הווירטואלית להעיר, ושוב להעיר, ולנקות את הפיד משנאה וגזענות.

להפיץ אהבה.

לחבק כל יום - ממש לחבק, עם הידיים וכל הגוף - אדם אחד מהעם השני. לפעמים זה דורש קצת מאמץ לאתר מקום מפגש ונסיבות שמאפשרות חיבוק. לא לוותר.

להתייחס לאירועים בצער. לא בשינאה. לא לשנוא ולא להפיץ שינאה. עד כמה שזה קשה. אני יודע שכבר כתבתי את זה למעלה. זה חשוב. אני כותב את זה שוב.

War is over if you want it. War is over now.

ופרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.