הבלוג של אבו אלמוג

אני חייל. מגוייס בצו שמונה כנגד המלחמה הזו. אני עומד, בסיכון מסויים (יש בערך שוטר על כל שני מפגינים. לא רואים אותם) חשוף לקללות וליריקות (אך גם ללא מעט סימני אהדה) של העוברים ושבים. התפקיד שלי הוא להיות מי שאומר שלא הכל בסדר. מי שמראה שגם כשדעת הקהל מגוייסת עם ה'עיתונים', ואין ספור גדודי הפרשנים בערוצים השונים, בעד המלחמה הזו, יש מי שמצליח לחשוב, יש מי שמצליח לחשוב אחרת, יש מי שאומר 'המלך ערום'.

הגעתי אחרי לילה של נהיגה ללא שינה. אולי גם הלילה אשן מעט מאוד. על המטוס שיצאתי בו ירו טילים. הוא נעצר על המסלול. ראיתי את היירוט, במרחק של כמה קילומטרים. לאחר מכן המראתי. כשהייתי בצ'כיה רציתי לחזור. היה קשה להיות מחוץ למדינה. ועכשיו חשוב לי לחבק את חברי הערבים שבאו להפגנה ולדרוש ביחד איתם שהטירוף ההדדי הזה ייפסק. חלאס.

אני רוצה שזה ייפסק, אבל גם חשוב להראות שהיום, כשילדים פלסטינים נשרפים חיים, נהרגים בעשרות ובמאות בעזה, וילדים יהודים בעוטף עזה בשדרות באשקלון ובאשדוד חיים בפחד, יהודים ופלסטינים יכולים להשמיע קול אחד.

המנגנונים המוכרים פועלים. שוב, כמו בפעמים קודמות, האופוזיציה הנאמנה תומכת במבצע הקרקעי. נותנת גיבוי לממשלה בשעה הקשה הזו. הקול האופוזיציוני היחיד מתחומי הקונסנזוס הלאומי המזוייף הוא של דני דנון. דני דנון מעז להיות אופוזיציה, בוז'י הרצוג אינו מעז. זה כל הסיפור. טוב לי לעמוד מאחורי הגדר. מוקצה, מנואץ. אני יודע שהבעייה תתחיל כשיגיעו אלי עוד אנשים. זאת אומרת שהמלחמה הזו כבר עברה את כל הקווים, פרצה את כל הגבולות. עשתה כל כך הרבה רע שגם אלו שמושפעים מתעמולת הממשלה, כלואים בתוך האחדות המזוייפת, הבינו שיש בעייה. זה יקרה, זה חייב לקרות, וזה יהיה נורא. להפגנה הבאה יגיעו מאות, ולזו שלאחריה אלפים. אני רוצה להישאר לבד. כנראה שלא יהיה לי את הלוקסוס הזה.

דווקא היום, ביום הראשון של המתקפה הקרקעית, אני מפגין. אני רוצה להחזיר הבייתה את החיילים, ולחבק אותם אחד אחד. אני רוצה שלא תיפול שערה משערות ראשם. אני רוצה שלא תיפול שערה משערות ראשם של תושבי שכונת סג'עייה בעזה. אני רוצה שהם יישארו בבתיהם ושהבתים יישארו שלמים. אני רוצה שאלו לא יהרגו את אלו. אני רוצה שלום. 

אני יודע ששום דבר מזה לא יקרה. אבל הפעם זאת אחרת. זה לא שאני מפגין, ומרגיש מאוד טוב עם עצמי והולך הביתה. אני יודע שבשעתיים שעמדנו שם, בצומת, בעזה המשיכו להרוג וליהרג. אבל אני תרמתי את שלי, עשיתי דבר חשוב. הפגנת שלום יהודית ערבית אינה מובנת מאליה בימים אלו. הפגנה נגד המלחמה, העמדת קול ברור וצלול נגד המלחמה, אינה מובנת מאליה בימים אלו. אני מרים את הדגל, מחזיק אותו. ממתין בסבלנות עד שיצטרפו אלי עוד רבים שיעזרו לי לשאת את המשא. לעת עתה הם עוד חולפים על פני במכוניותיהם. יש שמצפצפים באהדה. יש שמקללים ויורקים. אלו ואלו אינם מעניינים אותי. אלו שחולפים, מאטים, קוראים את השלטים וממשיכים הלאה מעניינים אותי. עכשיו הם שותקים. בקרוב יפסיקו לשתוק. ואז הם ידעו שיש מקום שאליו יוכלו ללכת כדי להפסיק את הזוועה.

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.