שתי דמעות ספוגות ג'ין נזלו משני צדי אפו. אך זה היה בסדר. הכל היה בסדר. המאבק תם. הוא ניצח את עצמו. הוא אהב את האח הגדול.

היי! אני לא שם, עדיין. אבל יש לי בקבוק של ג'ין זול, משהו בנוסח ג'ין הניצחון מ-1984, ואני מתכוון לרדת עליו כאסח היום.

אין שום דרך לקרוא למה שיקרה הלאה ניצחון. גם אם נשטח את עזה נהרוג כל אישה ילדה וילד באזור של עשרה קמ"ר מסביב לבית החולים שיפא, ונשלוף משם את הנייה, כשהוא מלווה בהיטלר ובאחמדינז'אד, ונתלה את השלישיה העליזה בכיכר מלכי ישראל זה לא יהיה ניצחון.

מה שקרה זה שהרגנו המון אנשים, נהרגו לנו המון אנשים. עכשיו ייהרגו עוד כי מתחילה הלחימה בסימטאות. המצאנו את דמון המינהרות, ועכשיו כשהסתבר שזה מאוד מפחיד אותנו אני כבר שומע את קולות החפירה משלושת הגבולות היבשתיים של מדינת ישראל מתקדמים במרץ. לא נוכל לצאת בלי לפוצץ אותן. לא יודעים איפה הן בדיוק. בשנייה שנצא יתחילו לחפור מחדש (כל מה שצריך זה כפית, כפי שאראה בהמשך). בינתיים יש מאות אלפי עקורים, אסון הומניטרי. תיכף יתחיל הרעב והמחלות. עוד כמה שבועות כאלה, של הרג (בינתיים פרומיל מאזרחי הרצועה, אבל הקצב לא רע, אתמול מאה, ויש סיכוי להגיע לאחוז לפני שהכל ייגמר, אם גם ניקח בחשבון תמותת תינוקות, קשישים וכאלה מהאסון ההומניטרי שאנחנו יוצרים עכשיו, בכמה שבועות שאחרי כן). עוד כמה שבועות מישהו פשוט יפסיק את זה. כשיהיה ברור שאנחנו והם לא יכולים להפסיק לבד, ושהממדים של ההרג ההדדי יוצאים מפרופורציה.

לא שזה ייגמר אז. יש יותר מדי דמיון ל-1982. גם אז הייתה איזה עילה מפוברקת של ממשלה ששה להדק - ברגע שיראו לי את הקשר בין הנהגת החמאס בעזה לרוצחי הנערים בחברון, אפסיק לכתוב את זה - גם אז הסתבכנו הרבה מעבר למה שתוכנן. מה שחסר זה שני דברים, ואני רואה אותם מתקרבים. מין סברה ושתילה כזאתי (מהמר על איזה שכונה ברפיח עם מג"ד שלקח יותר מדי ברצינות את ספר יהושוע או משהו כזה), וכמובן רצועת ביטחון שתמשיך את הדבר הנפלא הזה עוד שמונה עשרה שנה על אש נמוכה של שניים שלושה הרוגים בשבוע, עד 'הנסיגה החד צדדית'.

אז? אז צריך לחשוב על היום שאחרי. 

יחסי יהודים ערבים. עמדנו במקום הרגיל שלנו, אבל השבוע היינו הרבה פחות. א' הגיע ברגע האחרון, והיינו 'ארבעה יהודים וערבי מסרבים להיות אויבים'. טוב, בסוף זה היה עשרה בערך. אמנון הגיע בערך באמצע בהפתעה, והיה לי נורא טוב לראות אותו. אנחנו נפגשים מעט מדי. הנוכחות של נעמה היא תמיד ליפט מי אפ כזה, אבל חוץ מזה היה דיכאון. כרגיל המילים 'שרמוטות,' 'זבלים,' 'מזדיינים בתחת,' 'חפשו מי ינענע אתכם' חזרו. חשבתי על ניתוח אטימולוגי ועל השאלה למה זה תמיד מגיע למין, או למה שנתפס כצורות משפילות של מין, ובטוח שיש על זה מיליונת'לפים מחקרים ובטח ספרים שלמים של פוקו שלא קראתי. אחת לכמה זמן קיבלנו סימון אוהד מנהג חולף. שאלתי את עצמי מה מעצים אותי יותר, מי שצועק לי קללה, או מי שמסמן לי שהוא אוהב אותי ולא אהבתי את התשובה.

יחסי יהודים - יהודים. המעשה הפוליטי הכי משמעותי שעשיתי בשבועות האחרונים היה חתימה - בשמי המלא ופרטי האמיתיים. רציתי לחתום 'רונן שובל' או 'ארז תדמור' אבל לא הייתי בטוח שהם דוקטורנטים - על עצומה של דוקטורנטים למען חופש הדיבור, שהגישו למל"ג. חשבתי שאני מאוד אמיץ שאני עושה את זה ושמעכשיו ואילך אסומן באיזה מקום כשמאלן, וזה יהיה מכת המוות לדוקטורט. באמת מאוד פחדתי. אבל זה חלף ועשיתי את זה. צפוי - משטר פשיסטי של השתקת פיות. כנופיות של אריות של הצל עם מקלות בייסבול ברחובות. אני מקווה שהשכן שלי במיטה למטה בתא, במחנה לחינוך מחדש בערבה, יהיה דוקטורנט למדע המדינה שאני אוכל לסגור איתו את הקטעים התיאורטיים על שמיט ועל הובס, שאני מתעצל להגיע אליהם כרגע, כי הם כל כך מסובכים. 

תפילה? אני חושב שאתמול הייתה הפעם האחרונה עד סוף המלחמה שאני הולך להתפלל. הביחד שם הוא דביק לי מדי, וכל הקטעים האלה של אלוהים יבוא וישמיד את הרעים שבדרך כלל אני עובר עליהם בסבבה מקבלים פתאום משמעות של מלחמת דת בלתי פוסקת, שנורא לא בא לי להשתתף בה. אבל אולי לא. נראה. אני נורא אוהב את האנשים שם, זה לא אשמתם שאני כזה.

ממתק? בסבבה. זה קטע נהדר מהסרט 'סודי ביותר' שבאמת באמת רלוונטי למה שקורה כאן היום, ונורא מוזר איך זה לא הפך ויראלי עד עכשיו. שיתפתי את זה הבוקר בפייסבוק אבל אף אחד לא הבין את הבדיחה. מקווה שאתם תבינו.

הייתי מאחל יום טוב, אבל אני לא באמת מאמין שיהיה למישהו יום טוב היום. לא אוהב לזרוק איחולים לריק. נא לשרוד, להגיע לצד השני של המלחמה, ולהתחיל לעבוד במרץ לתקן כל מה שקלקלו. עכשיו אני הולך לכתוב קצת על חוק הפרוצדורה השרעית משנת ההיג'רה 1333. שיהיה לכם כיף לפחות כמו לי. עד כמה שאפשר.