הבלוג של אבו אלמוג

הלוואי. נראה שהסוף קרב. השמחה שהייתה לשתי ההנהגות הכושלות לטבח ההמוני ההדדי (קצת פחות המוני אצלנו, קצת יותר המוני אצלם) התחלפה במין גרירת רגליים כזו. אין עוד את חדוות הקרב הזו. החמאס בעזה גרם למוות של פרומיל מהאוכלוסייה בה הוא שולט, להפיכת עשרות אחוזים מהם לפליטים, ולסכנה לאסון הומניטרי שנובע משהייה של מאות אלפי פליטים באזור מצומצם בלי חשמל ומים זורמים. אנחנו, לעומת זאת, הבאנו לנטישה של אזור נרחב בארצנו, לנפילה יום יומית של חיילים, ותכל'ס, המלאי של הטילים של הכיפת ברזל באמת עומד להיגמר, כך שאי אפשר להמשיך הרבה זמן.

אז? מטרות המלחמה, אני שמח לבשר, הושגו במלואן. לא המטרות הצבאיות, אלו מעולם לא היו קיימות, ונוסחו 'תוך כדי תנועה', באופן שאדגים בהמשך. המטרות המדיניות, ואלו היו - הסכיתו ושמעו - למוטט את ממשלת האחדות הפלסטינית.

בואו נחזור אחורה, לשבוע שלפני חטיפת החיילים. ב-2.6.2014 הושבעה בעזה 'ממשלת הטכנוקרטים'. זו ממשלת אחדות בין הפתח לחמאס. משום מה ממשלתנו ראתה בה איום גדול, וביקשה לפגוע בה, באמצעות ערעור האחדות בין שתי התנועות. הדרך הכי טובה? מלחמה. הנסיון הקודם של 'עמוד ענן' הראה שאפשר לפתוח במבצע צבאי מוגבל, לגרום נזק רציני, להשיג 'הישג מדיני' ולחזור עם נזק מוגבל מאוד לנו. אז למה לא?

ב-11 ביוני 2014 התנקש צה"ל בפעיל חמאס בשם מחמד אחמד אלעוואר בבית לאהיה.  זה לא אחמד ג'עברי, אבל אחמד ג'עברי יש אחד. איני יודע אם ההנחה הייתה שחמאס יגיב בירי רקטי, וכך תתחיל ההסלמה, או שזה היה מין בלון ניסוי. ב-12 ביוני הזהירו אנשי הרשות הפלסטינית מפני החרפת המצב, והכל היה ערוך ומוכן לתסריט הידוע והשגור מראש. היה זה רק עניין של זמן עד שתעוף הרקטה הראשונה.

כל הקלפים נטרפו כשחבורה חברונית חטפה את שלושת הנערים שלנו. בניגוד לחנין זועבי, למשל, אני סבור שזה מעשה טרור מובהק. אבל היא גם נתנה לנתניהו את האפשרות להידרדר להסלמה שכל כך רצה. במשך שבועיים העלימו מאיתנו את המידע שהיה ידוע לכוחות הביטחון מהיום הראשון. הרי הייתה בידם את ההקלטה (בה נשמע בבירור כי הילדים נרצחים) מן הסתם המכונית בה בוצע הרצח סיפקה ראיות פורנזיות מספיקות. ובכל אופן, התחיל 'מבצע חיפושים' שכלל מעצרים המוניים, והטלת אימה על השטחים מעל ומעבר לנדרש לחיפוש אחר החטופים. כל זה הוצדק שוב ושוב בצורך 'למצוא את הבנים'. בין היתר הוחזרו לכלא 50 מחטופי עסקת שליט. שם המבצע 'שובו אחים'. בשלב הזה קברניטי המדינה ידעו כי המטרה של 'שובו אחים' היא לכל היותר מציאת גופות הנערים. אלו נמצאו, די במקרה, כאשר לכוחות המחפשים הצטרפו אנשי בית ספר שדה. לא היה צורך לשם כך במבצע הצבאי הנרחב. הצורך בו היה אחר.

מהרגע הראשון הכריז נתניהו כי המדובר באנשי חמאס. ב-22 ביוני הבטיח כי בקרוב יפרסם הוכחות כי החוטפים הם אנשי חמאס. אלו לא פורסמו עד היום. מה שכן, המבצע, וכל מה שבעקבותיו, מציאת גופות הנערים לאחר שבמשך שבועיים הזינו אותנו בתקוות שווא כי הם חיים, שגרמה לזעם (מוצדק מאוד) ולתגובה (פושעת), שיצרו דעת קהל שרק רוצה 'אקשן'. והיא קיבלה אותו. 

במהלך כל ה'מבצע' בגדה חלה הסלמה בירי הרקטות לעבר היישובים. ירי רקטות הוא פשע מלחמה, ודבר ממש מכוער לעשות, אבל רוב היורים לא היו אנשי חמאס. מבין 52 רקטות בשבועות מבצע 'שובו אחים' רק אחת נורתה על ידי החמאס.  זאת בעוד אנשי החמאס בגדה עומדים תחת מתקפה צבאית נרחבת. ב-7 ביולי ביצע צה"ל תקיפה לעבר מנהרה, ובה נהרגו שישה פעילי חמאס. זה הביא לירי מאסיבי של חמאס, שהביא לפתיחת 'מבצע צוק איתן'.

ברגע שהעניינים הידרדרו לשם קשה היה לעצור את המפולת. מצד אחד היה ירי ראקטי בלתי פוסק על המדינה, דבר שאינו נסבל (כאמור - פשע מלחמה), אך אין שום דרך צבאית לעצור אותו מהאוויר או מהיבשה. הדרדרות המבצע וחוסר היכולת של צה"ל לעצור את הירי (מעבר להצלחות כיפת ברזל) הביאו לפלישה קרקעית לרצועה. זו גילתה את המטרה 'הצבאית' של המבצע, שנוסחה והופצה רק במהלך המבצע. בשבועיים הראשונים למבצע לא הייתה לו מטרה צבאית ניתנת להשגה. רק לאחר ש'נחשפו' המנהרות, הסתבר כי מטרת המבצע היא חיסולן.

המנהרות היו ידועות לצה"ל מזה שנים. לא זאת אף זאת, במהלך המבצע, לפני הפלישה הקרקעית, קיבלה ישראל הצעות שונות להפסקת אש, שנדחו על ידי החמאס. לו היה החמאס מקבל את ההצעות והמבצע היה נפסק, הרי שלא היה כל טיפול במנהרות, ובכל אופן היינו מכריזים על הישגינו הצבאיים.

האם היו אכן המנהרות 'איום אסטרטגי' שהצדיק את הפלישה הקרקעית? - נכון להיום עשרות הרוגים לצה"ל, כאלפיים עזתים הרוגים, רובם אזרחים, הרס מאסיבי של תשתיות ומרקם החיים בשני צידי הגבול - מאות אלפי עזתים פליטים, אזור 'עוטף עזה' התרוקן מיושביו, מרקם החיים הסדיר באזורים נרחבים שמעבר לו הופרע בצורה משמעותית תוך פגיעה כלכלית ומורלית משמעותית באוכלוסיה. במילה אחת - לא.

האגדה המופצת נשענת על כמה נדבכים. נחפרו עשרות מנהרות. אלו הובילו ליישובים בתוך מדינת ישראל. היה אמור להיות מגה פיגוע בראש השנה במסגרתו יחדרו (עשרות? מאות? אלפים? עשרות אלפים?) של מחבלים לשטח יישובי עוטף עזה ו (ישמידו את כל תושביהם, יחטפו אותם, ישתלטו עליהם, ישתלטו עליהם ועל הכור בדימונה, ישתלטו על כל שטח המדינה בפעילות מתואמת עם חיזבאללה בצפון) הסוגריים נעים בין 'פנטזיית הזומבים' שהפיץ אברי גלעד שמקורה בעיתונות החרדית, שתיארה את התרחיש המקסימליסטי, שסופו חורבן הבית השלישי, ותרחישים ריאליים יותר (אך מופרכים בה במידה) שנפוצו במקומות אחרים כגון ב-NRG.

כל הזרועות העובדתיות של המיתוס הזה לא נכונות. נמצאו 11 מנהרות המגיעות לשטח ישראל. אף אחת מהן לא מגיעה לתוך יישוב אזרחי.  לא היה שום תכנון ל'מגה פיגוע'.

למה נחפרו המנהרות? כאמור, יש לנו עניין עם ארגון טרור. הוא עוסק בטרור. המנהרות לא נחפרו לתורה, ולמצוות ולמעשים טובים, אלא לביצוע פעולות טרור בצד שלנו של הגבול. האם המחיר שנלווה להריסתן שווה את המחיר שהיה נגרם לו היו פועלות? לא. המחיר שנגבה כבד מאוד גם מאזרחי ישראל וגם מן העזתים. במנהרות דומות נעשה שימוש בעבר, למשל בחטיפת גלעד שליט. זו הייתה כואבת, משפילה, ועלתה מחיר יקר. המחיר הזה לא מתקרב אפילו למה ששילמנו ואנו ממשיכים לשלם על 'צוק איתן'.

המנהרות סיפקו לממשלה שני דברים. 'מטרה צבאית' ניתנת להשגה שקודם לא הייתה בנמצא, ואיזה פתח מילוט - פיר יציאה. אפשר 'לפוצץ את המנהרות' ולצאת, וזאת כאשר ירי הרקטות, אותו כמובן אי אפשר להפסיק, נמשך. וזה בדיוק מה שקרה.

 מטרתו המדינית של המבצע הושגה. ממשלת הפיוס הפלסטינית (מישהו זוכר?) הפכה לחלום רחוק. באופן מוזר, כשם שהמנהרות הפכו למטרה הצבאית של המבצע כשבועיים לאחר תחילתו, נראית פתאום ממשלת טכנוקרטים בשליטת פת"ח בגדה כמין משהו שצריך לשאוף אליו, משאת נפש שתסייע לנו לשקם את עזה ולהשליט עליה שלטון סביר של אנשים שגם ישלטו בשטח וגם לא יבצעו פעולות טרור, ואולי אפשר יהיה לדבר איתם על דברים 'מדיניים'. אבל מאוחר מדי. זה כנראה כבר לא יקרה.

שורה תחתונה? אין. ההתנהלות עד עתה של ממשלתנו הייתה אווילית, חוטאת כלפי אזרחינו בכחש ובמניפולציה, חוטאת כלפי העזתים בכל מיני דברים אחרים. 'מה אפשר לעשות כנגד טילים'? בואו נחזור ל-2 ביוני, עם הכרזת ממשלת הטכנוקרטים, ובכל צעד ננהג באופן רציונלי, לקידום השלום - היה צורך להכיר בממשלה הזו, לעמוד איתה במשא ומתן. לא לבצע חיסולים ופרובוקציות. לא לנצל את רצח הנערים למטרות שאינן קשורות בו. לא להיגרר אחר ארגון טרור למלחמה שלא ניתן לנצח בה.

מה אפשר לעשות עכשיו? לקבור את המתים. לבכות. לסיים את זה מה שיותר מהר.

להסיר את ממשלתם של נתניהו - ליברמן - לפיד - בנט  ולבחור ממשלה אחרת שלא תוביל אותנו בנתיב הזה.

בהקשר הזה - ניחוש פראי - כשזה ייגמר, ויסתבר שאנחנו בדיוק באותו מקום שהתחלנו, איזו הפסקת אש עם הבנות או איזון עם החמאס, כשסופרים לאחור לסיבוב הבא, שכהרגלם של 'סיבובים' יהיה גרוע מקודמו, ועם היסטריית המנהרות, שכמו המבצע עצמו כך היא, ברגע שהתחילו לא ניתן לשלוט בה, אנשים יעשו את החישוב הקר של הרווח וההפסד, ויגלו שגם לפי הנרטיב של המלחמה בו מאכילים אותם הרוני דניאלים באמצעי התקשורת, המלחמה הזו הייתה תבוסה משמעותית. הכתובת היא על הקיר, והאנשים הלא חכמים שהכניסו אותנו למצב הזה יצטרכו לתת את הדין והחשבון. זה לא יעזור לשום דבר, כי בינתיים גם השיח הפנימי הפך ללאומני ואלים, והממשלה הבאה (אולי בראשות הלאומן גדעון סער?) תהיה לאומנית ואלימה מקודמתה. אבל לא יהיה את נתניהו. גם זה משהו. קבצנים אינם יכולים להיות בררנים. תנו לי את זה בשלב ראשון ואחרי כן נראה הלאה.

ממתק? בסבבה.