הבלוג של אבו אלמוג

אף מילה על פוליטיקה. לא שאין מה להגיד. אין כוח.

אז אתמול הייתי בערב בו ידידתי מנוער, דיוות הפייסבוק, יקירת מדור הספרות של 'הארץ', האחת והיחידה איריס בוקר הקריאה משיריה.

הערב התקיים בספרייה העירונית בעפולה, שזה די מקום סבבה לערוך בו ערב כזה. הסיפריה היא כמו מעגל גדול עם כל הספרים מסביב, ואף פעם לא שמתי לב לכך שבמרכז אפשר לקיים מין הופעות ואירועים. היי! אם מישהו בספרייה שם קורא את זה אין לי בעייה לעשות ערב ספרותי כזה, אבל אני מקריא פחות טוב מאיריס, אני פחות יפה, יותר קרח, לא יכול להביא נגן בלוז שילווה אותי, ומתי שהוא זה יידרדר לדיון ארוך בהשפעתו של ד'אהר אל עומר על עמנואל קאנט או להיפך, ואנשים ידרשו את הכסף בחזרה, אפילו שהערב בחינם, כמו הערב של איריס.

אז היה ערב מאוד נחמד. פגשתי את סיגלית ונורית ועוד כל מיני שהיו איתנו בכיתה והיה מעין מיני פגישת מחזור, אבל זה לא העניין כי סיגלית, למשל, עובדת אצל הסוכן ביטוח ממש ממולי. איריס עצמה מקסימה, כרגיל, בשמלת דיווה מאוד שחורה, שפתון מאוד אדום, ונעלי פלטפורמה עפולאיות אמיתיות. 

בכלל הערב היה מאוד עפולאי. לא רק בתכנים, אלא גם בקהל. נראה שאיריס חוזרת למגרש הביתי, ומרגישה כמו בבית, אבל מי שמכיר אותה גם ראה מתחת לזה את ההתרגשות. והמון דיבורים על 'אילו אמא שלי הייתה כאן'. היא הייתה מאוד גאה בבת שלה, אני בטוח. גם כשהבת כותבת ומפיצה ומקריאה את השירים עם המילים האלה. 

שירה זה לא הקטע שלי. יש לי טעם צנוע עם כל מיני העדפות שאני לא ממש מצליח להסביר לעצמי, ואני נוטה להיות שמרן כעורך מדור הספרות של 'הפועל הצעיר' שדחה את כתבי השחרות של ברנר. אבל מאיריס התרגשתי.

לא אעטה כאן את כובע מבקר השירה, כי זה לא כובע שממש עולה עלי. כל מה שנוצר מתוך אמת ותשוקה וכנות הוא טוב, והשירים של איריס באים מתוך אמת ותשוקה וכנות. והם טובים בהגדרה.

אבל זה לא העניין. לאיריס יש ראיית עולם מאוד רומנטית. היא מחפשת את האהבה (מילה שחזרה שוב ושוב בערב הזה). אני קצת יותר סקפטי, ובנוסף לאהבה אני מחפש גם 'משמעות' ואולי 'ייעוד' ואפילו 'גורל', וייתכן שזו הסיבה שאני בקשר מונוגמי מונוליטי מונוטוני מזה רבע מאה, ואיריס לא.

אבל שנינו נפגשנו בערב הזה. באיזה שהוא שלב היא דיברה על 1987 (השנה שבה עזבה את עפולה כי ההורים עזבו לרמת גן) וחשבתי על 1987 שלי, שנראית היום רחוקה כמו 1897. וחשבתי על הנער הגמלוני שהייתי, ועל הנערה שהיא הייתה, ואיפה אני חשבתי שאהיה בגיל 46 ואיפה היא מן הסתם חשבה שתהיה, ואם חשבתי שאשב על כיסא מפלסטיק בספרייה החדשה בעפולה ואשמע אותה מקריאה שירה. ושאנחנו כאן שני אנשים שבעי קרבות ומצולקים, רחוקים מאוד מהפנטזיות הרומנטיות שהיו לנו כילדים על איך מה נעשה בחיים, ואיך נעשה את זה ועם מי.

ולרגע אחד הייתי עצוב, ואז היא חייכה ממשהו שהבלוזאי שלצידה עם הגיטרה החשמלית אמר, ואז הייתי לא עצוב. אבל אחרי כן בדרך הבייתה הייתי עצוב בחזרה.

אבל לא הייתי מוותר על אף שנייה מ-46 השנים האלה, וגם היא לא. קרו לי מעט מאוד ניסים בחיים, חד פעמיים. ואני צריך להחזיק בהם חזק מאוד שלא יברחו ולהודות כל רגע למזלי הטוב על כל אחד מהם.

או כמו שאיריס כותבת בספר הנפלא שלה - ואשקרה יש לי אותו עם הקדשה אישית! יום אחד זה יהיה שווה המון, אבל לא אמכור את זה. אולי הנכדים שלי בשביל לממן את החתונה של הנינים או משהו -

אני בת 46 / היום מחר אתמול / הבט בי בעיניים / תראה את תוכי / הכל גלוי זאת אני.

טעם אותי / התבשלתי זמן רב / כדי להגיע לטעם הזה.

ממתק? 1987 הביאה לנו את 'פרנקס וויילד יירז' של ווייטס. אלבום שיצא אחרי שני השיאים הענקיים של 'ריין דוגז' ו'סורדפישטרומבונז', ובזמן אמת נראה לי די אכזבה, אבל היום אני שומע אותו בסבבה. בחרתי את 'שיחת טלפון מאיסטנבול' כי זה משהו שלא מומלץ לענות היום.