הבלוג של אבו אלמוג

התאבדותו של רובין ויליאמס באמת נגעה ללב רבים. משנחשפה הסיבה להתאבדות, הדברים נהיו ברורים יותר. לכשעצמי, ברור לי שהפתרון בו בחר לבעייה - המשך החיים כחולה כרוני במחלה חשוכת מרפא, הוא לגיטימי וראוי.

התאבדות, לא כפתרון למצוקה חולפת של גיל ההתבגרות, לא כשיאו של שלב במחלת נפש, שאחריו יכולה לבוא נסיגה, לא כ'אמרתי לך' למישהו שפגע בך מאוד, או מכל סיבה דומה, אלא כאמירה מושכלת ומחושבת של אדם שראה הכל, חווה הכל, הגיע לשיא במקצוע שבחר לעצמו, השיג הישגים אמנותיים שמעטים הגיעו אליהם, וצופה את המשך החיים כדעיכה איטית למחלה ותלות באחרים, היא לגיטימית. המעשה הוא ודאי אמיץ. אני מקווה שמצא את המנוחה שהייתה חסרה לו.

ידוע לי כל שאמר קאנט על ההתאבדות, אותה שלל מכל וכל. בנסיבות אלו, נראה לי שדווקא הציווי הקטגורי מחייב את ההתאבדות. האמירה 'אינך צריך להישאר בחיים בשביל עצמך, שכן מעתה ואילך חייך יהיו כרוכים בסבל בל יתואר. הישאר בחיים בשבילנו - משפחה, חברים, מעריצים' ודאי יש בה משום הסתכלות על רובין ויליאמס האדם כאמצעי ולא כתכלית. הסתכלות על ויליאמס כתכלית צריכה לאפשר לו, כאדם בוגר, להחליט עבור עצמו עד כמה יש ביכולתו לסבול. לכבד את האוטונומיה שלו.

והיי - אפשר להתווכח גם עם קאנט. לא תורה מסיני. רחוק מזה. אבל בשוליים, בסדר? הבסיס הוא כמובן בלתי ניתן לערעור, וצריך לקרוא המון המון ספרים בגרמנית בשביל בכלל להבין מאיפה להתחיל. גדול עלי.

ממתק לסיום הפוסט המורבידי משהו הזה? כמובן ששיר הנושא ממ.א.ש. לא בא בחשבון, כי הוא לא ממש מסתכל על נושא ההתאבדות בצורה רצינית. כך גם "הצד הבהיר של החיים" של מונטי פייתון. השיר היחיד שאני מכיר שיש בו ממש התאבדות בסוף השיר הוא "סלו ג'ין" של טים קארי. תמיד חשבתי שהוא מדבר על בחורה ששמה ג'ין האיטית. מסתבר שזהו ג'ין שזיפים. כשמבינים את זה הרבה דברים מסתדרים לגבי השיר הזה. שימו לב לפאוזה בסוף. שלאחר כמה שניות נשמעות יללות צופר האמבולנס. זה אשקרה השיר הכי מדכא שאני מכיר, במרחק ניכר מהמקום השני (גוסס לאיטי, של זורבה התימני. פוסט נפרד יוקדש להשוואה בין שתי יצירות אלו). ובאמת באמת באמת שמעתי פעם קריין בגל"צ מסרב לשים את השיר לבקשת מאזין, ומקריא לו איזה טקסט נוגד התאבדות שמדבר על כמה ריחניים הפרחים וכמה יפה הזריחה וכאלה.  אגב - קארי מתאבד בשיר מכל הסיבות הלא נכונות, וילדים אל תנסו את זה בבית. תגיעו לגיל 63 עם כמה אוסקרים ואופק של מחלה כרונית, תקראו טוב טוב את 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי, וקצת קאנט, ואחרי כן נדבר. בסדר?