הבלוג של אבו אלמוג

אז? מוחמד דף חי או מת? מי יזם את הפרת הפסקת האש? קטאר? ואיך ישר הגענו למודיעין על מוחמד דף מייד כשהופרה הפסקת האש? ולמי בעצם זה טוב? מה יהיה? יש מאחורי זה תכנית גדולה או שזה פרפורים של אנשים מיואשים שאין להם מושג מה לעשות? מתי זה ייגמר?

הפוסט הזה לא ידון בעניינים האלו הזה מהסיבה המאוד פשוטה שכל התשובות נדושות, כל הטוקבקים נוסח 'ומה אתה מציע לעשות' כבר נכתבו. כל התשובות כבר ניתנו. נותר רק לשבת מהצד ולהביט איך הכל הולך לעזאזל.

ובכל אופן אני כותב. עניינים עם הדוקטורט קצת יגעים, והשמחה אינה שורה. יש איזה חילוקי דעות ביני ובין הדרג הבודק, שמתבטאים בכל מיני עניינים שקצת הריצו אותי פה ושם בשבוע האחרון. מי שמבין קצת בענייני דוקטורטים יכול להבין שזה קצה הקרחון של משבר חריף, אך מטיבם של משברים אקדמיים, בניגוד לטילים ומוחמד דף וכאלה, שהם מביאים - בשל הדיאלקטיקה האקדמית השונה מזו הצבאית - אך להתגברות ולזיקוק וזיכוך. העניין הוא שתהליך הזיקוק והזיכוך גם די כואב.

מכל מקום, היום חזרתי הבייתה מוקדם מהעבודה - אם אחותי המנהלת את חיי קוראת את זה, אז תדעי שלפי כללי הלשכה אסור שמשרד עורכי דין יהיה פתוח אחרי הצהריים בפגרה. הייתה לי כל הכוונה שבעולם לקרוא את ספרו של אלי כדורי 'דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית' (לא אוהב ולא מתחבר. אוריינטליסט!) ואחרי כן להשלים עם קצת גרשון ויילר ותיאוקרטיה יהודית (אוהב ומתחבר. אליל!) וזה כדי לתפור חור ענק שנבעה בשאלת המחקר שלי. אלא מאי, שאוגוסט ונורא חם, והמוח נוזל, וראיתי ערוץ 2. היה איזה חדשות ואחרי כן איזה משדר ואחרי כן פרומו לאח הגדול.

סך הכל אני לא רואה האח הגדול, אבל זה התחיל בתמונה של זה שמדיחים שם מישהו ואז שתיים אחרות (דנה ורינה? מינה ודינה? אורטל ומורטל? מגארה וטיסיפונה?) בוכות בכי תמרורים על זה שהן תישארנה בבית לבד, ולא יהיה להן עם מי לדבר.

חוסר הטעם המוחלט בדבר הזה, כשהצבא נאסף לקראת אני לא יודע מה. עם עשרות הרוגים בעזה ועשרות טילים על ישראל (שמאלן שכמותי. גם הילדה של מוחמד דף היא ילדה. גם מותה כואב) ועשרות בתים בישראל (ואלפים בעזה) בהם מזה מספר שבועות בוכים בכי אמיתי על אדם שהלך ולא ישוב, הוא משהו שקשה להכיל ולתפוס. זה לא אסקייפיזם. זו אמירה של הזכיינית שלא משנה מה שקורה, האח הגדול גדול מהכל. הדרמה האמיתית קורה שם. שאין חיים מחוץ לפירסום ולפירסומות ולערוץ 2.

והעניין של כל 'הערבות ההדדית' כי איכפת לי ממך ומכאבך כי אני אזרח במדינה שגם אתה אזרח בה, זה שטויות. והעיקר זה ה פ י ר ס ו מ ו ת. כי איפה שהכסף מדבר, התותחים שותקים. וגם הבכי שותק. הבכי הרגיל של כל האדם. כי הבכי של הסובייקט הסגור בבית המגפה של האח הגדול, הוא הבכי היחידי שלגיטימי. כי מאחוריו יש כסף. 

ואולי באמת צריך להרוס הכל ולבנות מהתחלה? אבל כשהתחלנו לא היה האח הגדול. היה ביתניה וליל העשרים ורצון ליצור חברת מופת. והאח הגדול בא. והוא לא היה צריך לבוא. ואולי אם נהרוס הכל ונבנה מחדש הוא יבוא עוד פעם? ואולי אין טעם בשום דבר?

ויחד עם האח הגדול בא גם נוהל חניבעל. כי אם אין ערבות הדדית אפשר להרוג גם מי שנופל בשבי, כדי שהאויב לא ישיג הישגים מדיניים. אם בדרך משטחים גם איזה שכונה של פלסטינים ברפיח - צ'ופר. אז האח הגדול וחניבעל באו לבקר, והם לא הולכים. והבחורה הזו בוכה שוב ושוב, כי זה פרומו וצריך לשדר אותו עוד פעם ועוד פעם. כי היום בערב זה ישודר וצריך לדאוג למה שיותר רייטינג. פאקינג מלחמה או לא, הכסף צריך להמשיך לזרום למפרסמים.

חביירים! מהי רוח הדכאון שנפלה עליכם? ממתק! תקבלו עכשיו ממתק!

דעם בלאג איז גליקלעך אין דער געבורסטאג פון פארגאנגענהייט זינגער ראבערט פלנט.

היום נציין, במסגרת האסקייפיזם עליו מצווה עלינו ערוץ 2 את יום הולדתו ה-68 של רוברט פלאנט. הלד זפלין זה לא משהו שאני נורא אוהב, ובדרך כלל יש לי הסתייגויות. אבל רוברט זה רוברט, ואנחנו בני תרבות, גם אם אנחנו בוחרים להרוג אחד את השני בדרכים נורא כואבות. המוזיקה היא נעלה, מרוממת, מכנה משותף בין עמים וגזעים. גם כאן וגם בעזה אנשים מקשיבים לרוברט. זה אם אתה לא ממש פליט בתוך בית ספר של אונר"א בלי חשמל ומים, מחכה לפגז הטועה. או הלא טועה. או שיהיה איזה חניבעל בסביבה שלך, או שמישהו מהשכנים שלך יחליט לירות טיל או שאלוהים יודע מה יקרה. בכל אופן גם לפליט כזה ייתכן שיש איזה אם פי שלוש עם שאריות של בטריה, ואני די סגור על זה שחלק מהם שומעים לד זפלין כי זה מוזיקה ממש פופולרית וטובה. 

אז בכל אופן מכל המגנום אופוס של רוברט פלנט יש מעט דברים שניתן לשמוע, ואחד מהם זה ים האהבה של ההאני דריפרז מ-1983. הביצוע המקורי משנות החמישים הוא טוב בהרבה, אבל רוברט נותן כאן ביצוע לא רע ומנגיש, ואני היכרתי את השיר הזה דרכו. הקליפ הוא נורא אייטיז, מההעמדה עד התיסרוקות. ביזארי מאוד בדרכו. יש משהו מנחם בבחור שעומד עם בגד ים ספידו וקסילופון. סוריאליסטי כמעט. לפני כמה ימים ראיתי את 'בוקר טוב וייטנאם' לזכרו של רובין ויליאמס הי"ד. בכל אופן יש שם את הקטע הקלאסי של תיאורי המלחמה כשברקע 'וונדרפול וורלד' של לואי ארמסטרונג. אם מישהו ירצה לעשות קטע דומה על 'צוק איתן' אני חושב שאפשר בקלות להשתמש ב'סי אוף לאב' בגירסה של פלנט.

מתי שהוא בשנות התשעים הגיע גם הסרט, 'ים של אהבה' עם אל פאצ'ינו ואלן בארקין, והתאהבתי באלן בארקין, ויש המון המון מה לומר לטובת נשים עם פנים לא סימטריות ופזילה קלה. נתחיל מוורוניקה לייק, דרך אלן בארקין, ודוגמה בולטת מהזמן האחרון זה רובין טאני מהמנטליסט. בכל אופן אלן בארקין ממש בסדר ואלוהים ישמור, היא בת שישים היום! איך שהזמן עובר כשנהנים. אז ניתן כאן ממתק, ונחכה לבאות. כל יום מביא הפתעות חדשות. יש איזה נחמה ביזארית בידיעה הוודאית שמחר יהיה יותר גרוע. זאת אומרת שהיום, לפחות, לא הכי גרוע. גם זה משהו.