הבלוג של אבו אלמוג

בכל טרגדיה טובה צריך פאוזה קומית. כך, למשל, באחת הטרגדיות היותר טובות שאני מכיר, 'פשעים ועבירות קלות' של וודי אלן, העלילה ה'כבדה' העוסקת בייסוריו של מרטין לנדאו שהזמין את חיסולה של אהובתו (אנג'ליקה יוסטון. אני, למשל, הייתי חושב פעמיים) שזורה במאבקיו הקומיים של וודי אלן כנגד גיסו הרודני אלן אלדה. אז? אפשר לסמוך על מטומטמי 'יש עתיד' שיספקו לנו את הפאוזה, הצחוק הבריא הנדרש לנו כדי להמשיך להרוג וליהרג.

והנה - "שנת הלימודים תיפתח כסידרה גם ביישובי עוטף עזה". כבוד הרב! כבוד הרב! אני יודע שישועת השם כהרף עין. אבל יש לנו משהו שהביבי שלנו קורא לו 'הכתשה' וזה לוקח המון זמן ואנחנו כבר ב-23 באוגוסט. אז אם לא לוקחים בחשבון התערבות אלוהית נוסח 'השם יילחם לכם ואתם תחרישון' (פעם אחרונה שזה קרה זה נגד הגירגשים בספר דברים או משהו כזה. לא בונה על זה) אז או שכבוד הרב לא יודע איפה הוא חי, או שמשקרים לנו במכוון. או ששניהם ביחד. ובינתיים כל יושבי עוטף עזה עזבו את בתיהם (הפסד אסטרטגי במלחמה הזו אם ייתכן כזה) הליגה בכדורגל לא התחילה, זה יביא לקריסה של הטוטו שבנוי על הימורים על הליגה שלנו והשבוע מציעים לו את הליגה התימנית למקומות עבודה, וכל החיים הנורמליים במדינה הזו הלכו פקאקט.

כי הדבר האמיץ להגיד ולעשות זה להודות שאין פיתרון צבאי, ולמצוא את הדרך לסיים. לא 'לכתוש', לא 'התשה' לא 'לתקופה ארוכה'. משהו מדיני, רחב אופקים, עם תמיכה בינלאומית. להכיר בזה שהחיסרון הענקי במלחמה הזו הוא שלנו יש מה להפסיד. יש לנו מדינה מתפקדת עם ליגת כדורגל, שדה תעופה ומערכת חינוך שאפשר, כנראה, להשבית. אנחנו רגישים ופגיעים הרבה מהם. ב'הכתשה' אנחנו רק נפסיד, ואם זה יימשך מעבר ל-1 בספטמבר הפסדנו, ובגדול. והנה תחזית קטנה - לא רק בעוטף עזה לא יהיו לימודים אלא בטווח גדול בהרבה. ההורים לא ישלחו את הילדים לבית הספר. או רעיון לכבוד הרב - אפשר להכריז שמערכת החינוך בעוטף עזה מתפקדת ומוכנה לקלוט את התלמידים. אלא שאלו, ברשעותם, ובחוסר הפטריוטיות שלהם, בחרו לברוח הרחק ממנה.

ובינתיים מתים ילדים. גם אצלם, אבל גם אצלנו. ליבו של מי לא נקרע כשאל מאות הילדים שנהרגו במלחמה הזו הצטרף דניאל הקטן, שתמונתו לבוש בחולצה של מסי קורעת את הלב. כאן אפשר רק לצטט את דרידה, כשקיבל את פרס אדורנו ב-2001 מייד לאחר אירועי 11 בספטמבר - "החמלה הבלתי מותנית שלי לקורבנות ה-11 בספטמבר אינה מונעת ממני לומר בקול גדול: בכל מה שקשור לפשע הזה, איני מאמין שמההיבט הפוליטי יש מישהו נקי מאשם".

זה מובא בעמ' 66 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' של ז'יז'ק, שכאילו נכתב היום על מלחמת עזה. מי שייקח את הספרון הזה ליד לא יפסיד. ז'יז'ק חכם מאוד, ולמרות שהדברים נכתבו לפני למעלה מעשור, הם תמיד רלוונטיים. עוד ציטוט קטן, מעמ' 137 שמסביר המון על מה שאנחנו עוברים עכשיו - "(מדבר על)... אותו היבט בסיטואציה המערער באופן טוטלי את יסודות ההתנגדות הפשוטה של ישראלים ליברלים ובני תרבות הלוחמים בפנאטים מוסלמיים. אותו היבט המכתיב את צמצומו של עם שלם למעמד של HOMO SACER. בהכפפת העם הפלשתינאי למערכת מקיפה של כללים כתובים ובלתי כתובים, השוללת את האוטונומיה שלהם כחברים בקהילה הפוליטית. הבה נעשה, אם כן, פעם נוספת, ניסוי מנטלי פשוט: הבה נתאר מצב של סטטוס קוו פשוט ונקי מכל אלימות ישירה הן בישראל והן בגדה המערבית (הדברים נכתבו בתקופת 'חומת מגן') - מה יתגלה לנגד עינינו? לא מצב נורמלי של שקט אלא מצב שבו קבוצת אנשים - הפלסטינאים - נונה להתקפה אדמיניסטרטיבית שיטתית ולקיפוח בנוגע לאפשרויות כלכליות, זכות לאספקת מים, רשיונות בניה, חופש התנועה וכדומה". 

אבל זה ז'יז'ק. עדיף לקרוא את 'טרור - איך המערב יכול לנצח' של ביבי, שעוד בשנות השמונים ידע איך לנצח את הטרור. חבל שהוא נותר קול קורא במדבר ולא היה מאז בעמדת כוח שאיפשרה לו ליישם את חזונו מרחיק הראות. אני מקווה שהישראלים יתעשתו וישימו אותו במקום בו יש לו השפעה של ממש על מהלך הדברים.

ועד אז? מפגינים. הנה אני בשישי בכרמיאל עם חנה ואליאס. אני עם הכובע סבא. חנה מחזיקה את השלט שאליאס הכין ומאוד גאה בו עם הציטוט מתהילים.

השבוע עברנו מצומת כרמיאל מערב למרכז 'ביג'. יותר נראות, אבל הרגשתי שם חשוף. בצומת כשהיו יורקים, בדרך כלל היו מגיעים עד טווח ביטחון של שניים שלושה מטרים. מה גם שלשוטרים אין פיתויים והם יכולים להתרכז בנו. במרכז אנחנו בטווח אגרוף של עוברים ושבים, ומעבר לזה השוטרים עסוקים בכל מיני דברים שקורים, ולא כל כך שמים אלינו לב. ובכל אופן עמדתי שם. בהתחלה היינו שלושה, ועוד דב הביא איתו את השלט הקצת מעצבן עם דגל פלסטין. ודינה - ראיתי מתאגרפים טובים ממנה. אבל אחרי כן הגיעו שולטי עם השלטים, ואליאס עם המורל, ועוד תוספת מכאן ומשם, והיה סבבי. הרבה מאוד סימני תמיכה - במיוחד מערבים שעברו במרכז המסחרי בכרמיאל, אבל גם מיהודים פה ושם, אבל גם קללות, איחולי מוות, וכאלה. 'לכו לעזה'.

הייתי שם, בעזה. לא עזר לי ולא עזר להם. זה שאחזור לשם לא יועיל לאף אחד. אני עומד בשביל שאף אחד לא ייאלץ להגיע לעזה כשם שאני נאלצתי. 

למה, בעצם אני עומד שם, שבוע אחר שבוע? למה אני כותב את הפוסט הזה, שאחוזים בודדים מקוראיו יסכימו ולו עם מילה שכתובה בו? אל מול החזית האחידה, הפטריוטית, הלאומנית, של התרכזות מסביב למנהיגות (הטועה ומטעה) לאתוס הפטריוטי (השגוי מבסיסו) לנרטיב (המנוצל בצורה צינית על ידי בעלי עניין) יש חשיבות עליונה בהעלאת דעה נוגדת. בלהראות - כל עוד זה אפשר - שיש אמת אחרת, אמירה אחרת. דרך אחרת. דינה אופטימית יותר. היא מדברת על תהליך, ועל 'מעגלי שיח' ועל זה שלאמת יש דרך למנף את עצמה ולהתקדם. יכול להיות. אני לא בעניין. אני חדלתי מלהאמין. אני שם רק כדי שידעו שיש יותר מאמת אחת. זה שהגענו למצב שזה אינו מובן מאליו, זו בעייה רצינית של החברה שלנו. את בעיית עזה כנראה לא אפתור. את הבעייה הזו אני יכול לנסות לפתור.

זה לזכרו של דניאל הקטן, וכל הילדים שמתו ואלו שעוד ימותו במלחמה הזו. כי כל עוד זה לא ייפסק ימותו ילדים, ולכן צריך להפסיק את זה עכשיו.