הבלוג של אבו אלמוג

אבל אמרתי לכם. ביום בו נפתחה המערכה כתבתי, בין היתר:

"אז? אז מה שיהיה זה המון טילים בימים הקרובים, אולי עם איזה 'הישג תודעתי' לחמאס איפשהוא במרחב שבין נתניה לצפון תל אביב (הזהרו לכם, בני עוולה, מלטווח את רחוב אריה שנקר בהרצליה פיתוח שיש שם את זוזוברה מצד אחד ואת מוזס מצד שני!) נורא לא נעים וזוועה לתושבי הדרום בטווח היותר קונבנציונלי שיספוג בלי הפסקה, אבדן החופש הגדול, ימי עבודה, בצד הפלסטיני - עשרות עד אלפי הרוגים תלוי בהתקדמות 'המבצע' ובאם בדיוק כשהפגז הטועה יפגע במקלט יהיו שם תשעים אנשים או שלושה אנשים. ואז מישהו יפסיק את זה והכל יהיה כשהיה, עד הפעם הבאה. ב'עשרות' אנחנו כבר, אם סופרים את השבעה של אתמול עם השמונה של היום. והיום הזה רק התחיל.

היינו שם ב'עופרת יצוקה' וב'עמוד ענן'. איך אנחנו שם עוד הפעם רק בתנאי התחלה יותר גרועים, כשלצד השני יותר יכולת לגרום לנו נזק? כי מי שחושב שאלימות זה הפתרון, ומוכן לשחרר כמויות אדירות של אלימות, תמיד יהיה תקוע באותה נקודה. חייבת להיות דרך אחרת...

אז מבצע 'צוק איתן' באמת הולך על שפת הצוק. מצד אחד באמת חייבים להוציא להם את החשק לירות עלינו. מצד שני אסור למוטט אותם לגמרי. כאן נכנסים לקטע שכמו שאצלנו הטילים שלהם רק עושים לנו חשק לפוצץ להם את הצורה, כך גם ההפגזות של חיל האוויר שלנו רק עושות להם מוטיבציה לשגר. אז? אז זה יימשך די הרבה זמן, ויהיו די הרבה הרוגים, להם הרבה יותר מלנו, ממי שמתנחם מדברים כאלה, ולא יצא כלום. אם נצא מזה במצב שאנחנו היום, יהיה טוב..." 

אז מה היה לנו כאן? בדיוק מה שכתבתי. באיזה מצב אנחנו היום? פירוז של הרצועה? יוק. הסרת איום הרקטות? ספירה לאחור עד הסבב הבא. מנהרות? כבר שומע את החפירות. הפעם הן יותר נמרצות כי ההסברה המטומטמת שלנו הסבירה להם כמה זה מפחיד, ואברי גלעד נתן להם המון תסריטים שאפשר לחשוב על הישימות שלהם. המעמד הבינלאומי של ישראל? הצחקתם אותי. מה שצפוי לנו עכשיו זה משהו שרק שר חוץ כמו ליברמן יכול לעמוד בו. מהסיבה שלא איכפת לו מיחסי החוץ של המדינה שלנו.

הישגים של החמאס? מכיוון שלא איכפת להם מהאוכלוסייה האזרחית שלהם, יש להם ים של הישגים - השביתו את נתב"ג, ירו עד זכרון, הרגו לנו ילדים וחיילים, הבריחו את כל תושבי עוטף עזה, והפחידו נורא את שר הביטחון שלנו. מבחינתם - ניצחון. גם מבחינתי. היה סיוט, היה מגעיל, וכל רגע שזה נמשך התחושה ששטייניץ קורא לה 'חמיצות' ואני קורא לה 'התחושה כשאירגון טרור מלמד אותך מאיפה משתין הדג' רק התגברה.

אז? התקווה היחידה היא להסביר לכל הממשלות שלנו העתידיות ש'הסבב הבא' זו לא אופציה קבילה, ולהתחיל לדבר. כן, לדבר גם עם החמאס. כי המבצע שהתחיל מנסיון לערער את הלגיטימיות של ממשלת האחדות הפלסטינית המשיך כשמטרתו המוצהרת 'להחזיר את החמאס לשולחן הדיונים'. 

ולבנות מחדש. את יחסי ערבים יהודים בתוכנו פנימה. כי מי שלא זוכר, לפני חודשיים שרפו אצלנו ילד רק בגלל שהוא ערבי.

אז להתייצב בכיכרות ולהפיל את הממשלה הזו מיד, ולהביא במקומה מישהו שיכול לדבר שלום, ולבנות כל מה שהאנשים האלה הרסו.

עכשיו. כבר ביום שישי, כבר במשמרת המחאה בכרמיאל. 

ושכל אחד ואחת מאיתנו יקחו באופן אישי את הרוגי הסבב הבא.