לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי: 

בן: 56



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

8/2014

פ', בארת, ארנדט, ואן זאנט


לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 


 


אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.


 


לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.


 


היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.


 


אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.


 


במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.


 


 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.


 


ומשחלקתי, אפשר להמשיך.


 


הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 


 


נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני. 


 




נכתב על ידי , 27/8/2014 21:11   בקטגוריות דוקטורט, השואה, חנה ארנדט, משרד הפנים, מוסיקה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-30/8/2014 17:15



120,065
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)