הבלוג של אבו אלמוג

תם לו מבצע 'צוק איתן' או כמו שאומרים במאמע לושן - "די מלחמה איז גענדיקט, שלום און זאכטקייט אויף אלעס!". למרות התבוסה הצורבת, ותחושת החמיצות השוררת בכל, לא הכל שחור! יש שזכו לשדרוג משמעותי. כך, למשל, רב סרן שמועתי הפך לגנרל ווצאפ.

נו, אז איך היינו יודעים בלי הווצאפ שנחשפה מנהרה של החמאס שהגיעה עד באר שבע, אבל גילינו אותה בזמן, שלחנו דרכה חיילים ברברס, ואלו הצליחו להגיע למרתף של בית החולים 'שיפא' ולחטוף משם את הנייה, ועכשיו הוא במתקן סודי של השב"כ בגדרה עילית והבן דוד שלי ממש חוקר אותו בדיוק עכשיו וכבר הוציא ממנו את כל מה שצריך לדעת ואיפה המנהרות הנוספות, ואיזה פיגוע ענק מנענו בראש השנה, עם מינהרות מדרום, דאונים מצפון, ושייטת של מדוזות מאולפות על ידי דאע"ש ממערב!

אז הייתי יכול ללהג על הצנזורה והשמועות וכל זה, אבל זה עבר, ואני מקווה שכל אחד ואחד מכם הסיק את מסקנותיו והעיקרית -

בזמן מלחמה לא להאמין לאף מילה בווצאפ

אבל המלחמה נגמרה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

מסתבר שגנרל ווצאפ הוא מטרד לא קטן גם בימי שלום. הבעייה היא 'הקבוצות'. אני אישית חבר בכמה וכמה קבוצות שמקבצות בעלי עניין בתחומים שונים. כך, למשל, אני חבר בקבוצה הנהדרת 'דוקטורנטים חסרי מ(נ)וח' שהדיון העיקרי בה זה 'מי נמצא בספריה ורוצה לאכול איתי ארוחת צהרים', בקבוצה של המשרד שלי, ואפילו 'הילדים שלי החמודים' שמאגדת את כל הילדים החמודים של אמא שלי, ואם אומר שאני נחשב בעיני עצמי כיותר חמוד בכנופייה הזו, אז תדעו באיזה צרות אמא שלי נמצאת. אבל אלו קבוצות מצומצמות יחסית. יש קבוצה של היישוב (ברוך השם, לא טרחו לצרף אותי, ויודעים טוב מאוד למה) ושל כל מיני פלגים וקבוצות בתוך היישוב, וקבוצות רבות אחרות.

קבוצה יכולה להיות משהו מאוד עוזר וענייני. ויכולה להיות מטרד מאוס. כך, הקבוצה של שומרי משקל שלי היא קבוצה נהדרת. יש בה המון מידע שנוגע לשומרי משקל, ובמיוחד אם לא ברור אם ההליכה הקבוצתית היא בשבת בשש וחצי (יצאתם מדעתכם?) או בשבע בבוקר. גם די סבבה החיזוקונים הקטנים שמקבלים מהמדריכה אחת לכמה זמן וכמובן המתכון היומי לסלט קינואה נטול קינואה באפס נקודות שומרי משקל. אבל כשכל אחד צריך לאחל יום הולדת שמח לעופר, אחת לשתי דקות, זה כבר מתחיל להיות מוגזם.

אם יש נאמר חמישים חברים בקבוצה כלשהי. זה יום הולדת אחת לשבוע. בואו ניקח בחשבון גם אירועים משמחים כגון לידות, מעבר דירה, עלייה בדרגה, חזרה מנסיעה לחו"ל, בן או בת שמתגייסים או שמשתחררים, יום נישואים, וכיוצא בזה, וחס וחלילה פטירות, מחלות ומרעין בישין אחרים שגם הם דורשים עידוד ותמיכה, אז יוצא שכל יום כל אחד חייב לאחל משהו לכל אחד אחר. וכך הקבוצה שמטרתה - לרדת במשקל, לנהל פאב קהילתי, מקום עבודה, תיאום טרמפים, קבוצת לימוד בחוג לדוקטורנטים, הופכת למעגל אין סופי של מאחלים ומאוחלים. שלא לדבר על זה שכל אחד מוצא משהו מגניב ממש שצריך לשתף לפחות פעמיים ביום - בדיחה, חידה, מם אינטרנט.

אז את הצליל המעצבן אפשר להפסיק מייד, אבל כשאתה מסתכל בטלפון אחרי שעתיים, ויש מאה שבעים וחמש הודעות שלא נקראו (וכולן מאחלות לדיקלה המגניבה יום הולדת שמח ותמשיכי להיות כמו שאת ותרדי במשקל ותהיי דוקטור מהר וכיוצא בזה) זה מעצבן, וזה גם מונע את השימוש בכלי הזה למטרה שלשמה הוא נועד. כי בשביל להגיע למתכון השבועי של סלט נטול סלט באפס נקודות, או כדי לשמוע שמ' שואלת איפה שירותי הצילום שקרובים לבניין אשכול, או ש'ק נמצאת במקרה בעיר ושואלת מי יכול לשבת איתה לצהריים, צריך לעבור על מיליון הודעות אחרות, ורוב הסיכויים שנפספס את זה.

אז הנה הכללים שצריכים לחול בשביל להפוך את הווצאפ ממטרד מאוס לכלי שימושי:

הראשון בקבוצה שמפרסם איחול - מפרסם אותו בשם כולם.

חבר בקבוצה יכול לפרסם רק אם הוא רוצה לחלוק על האיחול - אם האיחול הוא "לבת אל היקרה ברכות לשובך לעבודה והחלמתך המלאה", רק מי שכותב "בת אל היה נחמד כאן כמה ימים בלעדייך, בלי השטויות שאת מקשקשת כל היום,  ואולי היית יכולה להוציא מהרופא עוד כמה ימי מחלה, תאמיני לי זה היה משתלם גם לך וגם לנו" יוכל לפרסם.

אם יש אירוע כללי שלא נוגע לקבוצה - יש להניח שכולם חשים לגביו אותו דבר - "ברכות לתחילת שנת הלימודים". לכולנו יש ילדים במערכת החינוך. כולנו שמחים שנפטרנו מהם ויש מקום שממש רוצה לקבל אותם בשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע, ועכשיו הוא יצטרך להעסיק אותם ולבדר אותם. אין שום דבר מיוחד בתחושות שלך לעניין הזה. שמור את הקבוצה הזו לצורך לו היא נועדה.

אם אתה, שבינינו אתה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, הצלחת למצוא את הבדיחה המצחיקה, סביר להניח שכבר מצאתי אותה לפניך, וקיבלתי אותה משבעים אידיוטים שקדמו לך, בשבעים קבוצות שונות. תחסוך.

אז אלה הכללים, שמרו עליהם ויהיה כיף בווצאפ.

נסיים בממתק. מה יותר טוב מ'שמעתי שמועה' הקלאסי, אבל לא בביצוע של מרווין גיי, אלא בזה היותר כועס של קרידנס. כי אוגוסט ונורא חם בחוץ.