הבלוג של אבו אלמוג

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי סמל של צוות שישב בבופור והפעיל את הנגמ"ש הסודי שעשה את הדברים המאממים. הנגמ"ש עצמו היה ה'זלדה' שהושמצה כל כך ב'צוק איתן', ובדרך מעודפי מלחמת וייטנאם לצבא הנחמד שלנו עברה תחנה בגרמניה ובה התקינו בה את הדבר הסודי עם כפתורים שלצידם מילים בנות 17 אותיות בגרמנית. גרמנית יכולה להיות שפה נהדרת, אבל גם המילים היותר יפות בה כמו "Aufklarung" (כל קנטיאן ראוי לשמו יודע מה זה הדבר הזה) הן נורא ארוכות ובסופו של דבר תמיד נתקעות שם האותיות הגרוניות שנותנות למילה הזו, גם אם היא מאוד שמחה ועדינה כמו Gemütlichkeit צלצול של רכבת בדרכה אל התחנה האחרונה באזור הגנרל גוברנמנט.

ולענייננו - באותו הזמן שבו אנו מדברים, אני חושב דצמבר 1987, מילימטר לפני האינתיפאדה הראשונה, קצת אחרי ליל הגילשונים, אירע המקרה והידית של מכסה המנוע של הנגמ"ש נתקעה ואי אפשר היה לפתוח אותה. מכיוון שהיינו אמורים להעניק לנגמ"ש טיפול מסור מדי יום ומדי שבוע, זה לא ממש הזיז לנו שמכסה המנוע תקוע כי זה אמר פחות עבודה. אבל הזעקנו חימושניק. אלו לא כל כך אהבו להגיע למקום שאנו היינו בו כי הדרך הייתה לא סימפטית וגם המקום עצמו אללה יוסתור, ולכן החימושניק התעכב ומכסה המנוע נותר תקוע. והנה, בלילה זרוע כוכבים אחד - זרוע כוכבים באמת! זה אמנם היה חורף והיה נורא קר, והסתובבנו עם החרמוניות האלה (היה לי סטוק בלתי מוגבל כי החברה שלי אז הייתה קצינת תחזוקה של חטיבה, אבל לא רק בגלל זה אהבתי אותה. היו לי גם נעליים קנדיות מאותו מקור. אחרי שהסיפור נגמר, ברוב טפשותי, הלכתי וחילקתי את כל הציוד הזה - גם מחסנית חמישים עם צולבת! - לכל מיני אנשים ועד היום אני מצטער) אבל השמיים היו בהירים. שמיים בהירים כמו בבופור אין - נשמעה האזעקה של תקיפת המוצב. מישהו נורא נלחץ והודיע על תקיפת אמת. אלוהים עדי שאני לא זוכר מה קרה שם, אבל כולם התרוצצו כמו שצריך, צעקו, שרקו במשרוקיות וירו לכל עבר. אירוע שהיה חוזר באותו מקום אחת ליום או יומיים.

במסגרת זו, ואני מפקד הצוות, ובטוח שגם היום, כמו במיליון הפעמים הקודמות, לא יקרה כלום, זינקתי לי אל העמדה הנחמדה שלי שהייתה תא המפקד בנגמ"ש (שהייתי באמת אשקרה מפקד שלו!) שהיה מאובזר במקלע מא"ג שבו הייתי יכול לירות בקמים עלי להשמידני או סתם לנצל את האפשרות ולירות צרור נותבים אל תוך הלילה מה שתמיד שימח אותי ועד היום אני מתגעגע לתחושה. מכיוון שהשרוך שלי היה פתוח אז הזינוק לא יצא כמו שתכננתי ועפתי אל מעבר לתא המפקד, והמקלע, אל קדמת הנגמ"ש, והחלקתי על התחת לאורך המכסה התקוע. לא אתאר בדיוק את התיאור הנמצא על גבול הפורנוגרפיה בדבר האינטראקציה הלא עדינה בין העכוז שלי והידית התקועה, אבל התנופה של הזינוק הייתה כה כבירה עד שהצלחתי במה שכל המאמצים כשלו בשבועיים הקודמים, ופתחתי באמצעות העכוז את הידית. זה הביא לכך שמכסה המנוע התקוע זה מכבר נפתח בתנופה, עפתי כמה מטרים קדימה ונפלתי על הרצפה.

עכשיו תקיפת אמת לא הייתה ולא נבראה, והחיזבאללון הקרוב היה כנראה מאוד רחוק, אבל פצמ"רים נפלו גם נפלו, וכל החי"רניקים נצטוו להיכנס לשפניות. וכך אני שוכב על הריצפה, מתפתל מכאבים (הביטוי הזה יחזור בפוסט הזה עוד מעט) כשכל הצוות שלי, שלושה לוחמים (פקאקטה לוחמים. אני זוכר בדיוק מי אתם ומה אתם ואם אתם חושבים שאחרי שלושים שנה סלחתי אז אתם לא מכירים אותי) וקצין, - א' פ' שמו, וגם אותך לא שכחתי! - ואף אחד מהם לא מצליח לגשת לתת לי יד לעזור לי לקום ולראות מה קורה איתי, כי ארבעתם בהתקף צחוק היסטרי.

שורה תחתונה סדקתי את עצם הזנב. היה לא נחמד ולא נעים כמה שבועות, ואחרי כן קניתי לי כרית כזו שאם יושבים עליה היא עושה בררררררר שהמליץ לי אורטופד ואחרי כמה זמן הכאבים נחלשו ואחרי כמה שנים פסקו. גם על הכרית הזו יש לי סיפורים מכאן ומשם. טוב, לא אחסוך. יוסי פלד שהיה משמעתן מטורף וידוע בריתוקים שלו והיה בדיוק אלוף הפיקוד הגיע יום אחד לעמדה, והתחיל לצעוק כמו שהוא יודע. משסיים התיישב על הכרית, והיא עשתה את הבררר שלה. הוא זינק כנשוך נחש, ושאל מה זה הדבר הזה ומה זה עושה בעמדת תצפית במוצב קדמי של צה"ל. הסבירו לו במילים 'יש פה אחד, מקרה תחת'. והוא נרגע. וכך ניצלנו כולנו מריתוק שהיה יכול, לדעתי, להימשך עד היום.

 אז לפני כמה ימים הלכתי לי את הליכת הבוקר, וחשתי כאב באזור הירך. בצהריים כשטענתי בפני בית המשפט זו כבר הייתה תחושה בלתי נסבלת של כאב אדיר, ומכיוון שהטיעון היה ארוך ומסובך ונאלצתי לשאת אותו בעמידה, הסבל היה קשה מנשוא. אבל ניצחתי כי אני תמיד מנצח בסוג הזה של תביעות. חשבתי להגיע לאוניברסיטה כי היה לי משהו מאוד חשוב לעשות, אבל המחשבה הייתה כרוכה בכל כך הרבה כאב שפשוט נסעתי הביתה וקרסתי על המיטה בערך בשתיים בצהריים. בשמונה ש' הגיעה (היא עובדת בעבודה נורא רצינית ולכן היא חוזרת מאוחר) מצאה אותי מתפתל חסר אונים על המיטה מכאבים ועשתה את הדבר המתבקש שאני לא עשיתי ונתנה לי אדוויל. כשהכאב קצת פג התחלתי לחפש את מקורו, וניתחתי ביני לבין עצמי את מצב העניינים הגעתי למסקנה שלא מדובר בשריר תפוס, אלא שהפציעה הישנה נושנה חזרה לנקום בי אחרי עשרים ושבע שנים.

אז למחרת הייתה לי את הפגישה הגורלית עם פ' שבה נדון עתיד הדוקטורט שלי, רק אין לי כל כך מושג מה היה שם כי הייתי מסומם מאדווילים וגם הם לא כל כך עזרו. היא נתנה לי את המטלה הבלתי ניתנת לביצוע של כתיבת הצעה מתוקנת תוך שבועיים, אבל אני בנאדם נורא חרוץ ועכשיו אחת ועשרים ואני עובד על זה ברציפות מחמש וחצי, כשחזרתי מההליכה שלי. הליכה לא מחריפה את זה. אולי אפילו מרגיעה את זה קצת. 

אז היו לי שלושים ושש שעות די זוועתיות, אבל אני צופה סוף שבוע של הרגעת הכאב באמצעות עראק ותנינים. ואני גם קורא ספר על אלאסדייר מקינטייר והוא ממש חמוד. יהיה טוב. אני אופטימי. 

אסיים בבלוז הקלאסי 'שלעכט גליק און צורעס' ששר לייטנינג הופקינס, והוא באמת בלוזיסט זקן וחמוד וזאת קריירה שאני חושב לאמץ אם לא יצא לי להיות דוקטור למשפטים.