הבלוג של אבו אלמוג

זה סוד גלוי שמאז הנפילה שלי מהאופניים מתי שהוא באוקטובר שעבר - אני חשבתי ששברתי את היד. ש' חשבה שלא. הרופא לא הצליח להכריע ודן אותי לאיזה סד אידיוטי שבסוף השלכתי - לא ממש חזרתי לרכב. זה לא שנטשתי את הכושר הגופני וכאלה כי אני עדיין מחוייב למראה הנערי והכשיר שרכשתי בעמל כה רב. אז הצטרפתי לקבוצת הליכה בשבת בבוקר, והייתי הולך שעה ורבע עם קרן ורמה ועופר וענת והיה סבבה. לפעמים גם יהודית הצטרפה עם באדי. והוא היה נובח על מי שהיה רוכב באותו שביל עם האופניים, וזה היה הקשר שלי לאופניים.

אז לפני כמה ימים נפגשתי עם שחף שהיא גם לקוחה וגם חברה וגם יש לה קבוצת אופניים. ולא ראיתי אותה שנה, כי התיק שלה המתין עד שיקבעו קדם משפט, וכשהיא שאלה איך הולך עם האופניים השפלתי מבט וגימגמתי משהו. היא מייד פקדה עלי לחזור ולרכב. היא המליצה שאקנה אופנים חדשות אבל זה כבר מוגזם. מה שכן כשהחלטתי שאני רוצה לחזור לרכב הלכתי והשקעתי מאה ומשהו שקל בכפפות וגאדג'ט כזה חמוד, וזה יצר איזו מחוייבות פיננסית שאם לא ארכב אז זה הלך לעזאזל. 

החלטתי לרכב ביום שבת בבוקר. אבל בשביל זה היה צריך לעבור את יום שישי בערב שהייתי ברמן בעיזה בר. המצאתי קוקטייל חדש וקראתי לו דעאש (דאייט ערק אשכוליות - دايت عرق أشكوليات). אבל אף אחד לא הזמין את זה, למרות שנתתי מחיר מציאה של 15 ש"ח. מה שכן הבאתי בקבוק ג'ין הניצחון וכמעט גמרתי אותו בעצמי עם האשכוליות. הולך לא רע, בעיקר אחרי הכוס השלישית. השיחה התרוממה לגבהים. לא נתתי את ההרצאה שלי על סימן 52 לדבר המלך שלדעתי זה מה שמבריח אנשים מהפאב בשבועות שאני מברמן, או סתם כשחושדים שאני עלול להגיע. למרות שזו בדיוק ההזדמנות לשייף את החלקים התיאורטיים וללטש אותם. אבל דיברנו על ספרות וגיליתי שגם אחרי בקבוק של ג'ין אני מסוגל לדקלם בעל פה את כל אילן היחש של בית בואנדיה מחוסה ארקדיו ועד אאורליאנו האחרון. אני לא יודע מה לחשוב על זה. אם זה טוב או רע. זה מאוד בידר את הסובבים אותי מסיבה לא ברורה. אחרי כן הגיעו פליטים מההופעה של אריאל הורוביץ ביובלים. וכל הסיפור נגמר בערך באחת. לסגור את הפאב לוקח פי שלושה יותר זמן מלפתוח אותו, לא רק כי צריך לנקות את כל הזבל ולטטא את כל גלעיני הזיתים ולרוקן את המאפרות - אסור לעשן על הדק - ולשטוף את הכוסות וזה. אלא גם כי ג'ין לא מוסיף לקואורדינציה. אני חושב שבשבוע הבא אגמור את הבקבוק. לא נשאר הרבה. 

כשקמתי בשש הייתי די הלום ג'ין, אבל לקחתי את האופניים. יש לי את המסלול הקצר של בערך שנים עשר קילומטר קצת פחות, והארוך שהוא משהו בין שבעה עשר לעשרים. חשבתי שלסיפתח אני אעשה את הקצרצר, אבל לא ויתרתי לעצמי. החניתי את המכונית בקיבוץ סער בבטר פלייס הנטוש, אנדרטה לטיפשות האנושית, והתחלתי במסלול הארוך. היה סבבי. הדייגים היו במקום, וכך גם העורבים והשחפים, ושפני הסלע, והגלים, והאוויר. והרצים, והרוכבים. והשמש הסתווית כבר. שבדיוק סיימתי את הרכיבה לפני שהתחילה להיות מעצבנת ומעיקה. היה קל וחמוד ולא הבנתי למה הפסקתי.

נורא חששתי מהסיפור של כאבי הגב וזה. לא הרגשתי אותם ברכיבה, והם מאוד השתפרו אחריה. וזה סבבה. זה כמובן לא פתר לי כלום במשבר הדוקטורט או ביתר המשברים שהולכים ליפול עלי השבוע (שבוע קשה, רע ומורכב. אל תשאלו כי זה לא הדברים שאפשר כאן לכתוב עליהם) אבל היה חמוד כל עוד זה נמשך ועשה טעם של עוד.

אז ארכב בשבוע הבא? ראשית, החלטתי לא לנטוש את קבוצת ההליכה, כי בכל אופן חברה נהדרים ואני נורא אוהב אותם. אולי נעשה שבוע שבוע כמו טבחים בצבא. שנית, היתרון של ההליכה היא שאני מסיים את כל הסיפור ומגיע לאשחר בשמונה וחצי. ברכיבה אני מגיע בתשע וחצי עשר. זה הבדל משמעותי מאוד, כי אם אני רוצה לכתוב בשבת, אז השעה הזו משחקת תפקיד משמעותי. נראה. אבל אני לא אתן לשבועיים לעבור בלי רכיבה. 

אז בקיצור השבת הולכת להסתיים. אני לא אוהב אי ודאות ותקיעות במקום. יש כל מיני סימנים שדברים לא טובים יקרו. אני חייב להתנער כארי או משהו כזה. ביום חמישי אני שולח לפ' את המסמך. יום לפני ראש השנה אני נפגש איתה. אני כל הזמן אומר לעצמי שכל הקטע הזה זה דיאלקטיקה מפרה שמכניסה לעבודה שלי עוד כל מיני גורמים לא צפויים מכל מיני מקומות ומתבלת אותה בדברים טובים. אבל יש לי מין תחושה נוראית בקרקע הבטן שהכל בולשיט, שאני מתפשר על הכתיבה שלי, שאני נגרר למקום שאני לא רוצה להיות בו, ושזה ייגמר לא טוב. קשה קצת לכתוב וליצור מהנקודה הזו. אולי זה טוב שהשבת הזאת לא נגעתי בטקסט בכלל. אבל כל הזמן הרגשתי אשם, ושורה תחתונה שביזבזתי יום מתוך לא יותר מדי ימים שיש לי.

ועוד מבין כל המלחמות שאני נלחם בהן בזמן האחרון זו אחת הקלות.

רציתי לכתוב פוסט חמוד ואופטימי על רכיבה באופניים ונגררתי לקיטורים. אני בלתי נסבל בזמן האחרון. אבל היי! אתם רק צריכים לסבול אותי כאן, ואם אתם רוצים אתם לא קוראים.

כמה דברים שמחים לסיום - כשאני לובש את החולצה והמכנסיים והכפפות והקסדה אני נראה ממש כמו רוכב אופנים! התחילה העונה של האפרסמונים, ובמכולת הצ'רקסית בכפר תבור הם מתוקים ועגולים וגדולים! היום בערב אשב על המרפסת שלי, ואוכל תירס, ואראה את העונה החדשה של 'אימפרית הפשע' ואם נורא יתחשק לי אגוז מלך אני אשלח את היד לעץ ואקטוף אותו משם.

יש בלוזיסט זקן מהדלתא של המיסיסיפי, בחור בלי שיניים עם פה מלוכלך. קוראים לו רוברט לי ברנסייד. סך הכל זה די מוזר, כי האסוציאציה המיידית היא לרוברט אי לי, ולמה שלבלוזיסט שחור כשולי הקדרה יקראו על שם אביר הקונפדרציה? אבל ראיתי דברים גרועים יותר. אתמול שמעתי במקרה שיר שלו ברדיו וחיפשתי ביו טיוב, ואני שמח לבשר שנמצא זוכה (ולו זמני) במכרז למוזיקת הרקע לכתיבת הדוקטורט, אם זו אכן תתאפשר, אי"ה. לט מיי בייבי רייד. זה אפילו קשור איכשהו לאופניים. לא?