הבלוג של אבו אלמוג

סליחה ומחילה, תושבי רומא!

בפוסט קודם העליתי על הכתב עלילת דם מרושעת כלפי תושבי רומא הטובים, ולפיה בירתם, זו המעטירה, היא לא מקום שראוי לעשות בו טיול בר מצווה. זה התבסס על נסיון קודם שלי בנהיגה באיזור טוסקנה, ובו התרשמתי כי האיטלקים הם עם בטלן, משוגעים לעיצוב, שקרנים מעט, והנהגים הגרועים בעולם. אז שהות בת ארבעה ימים ברומא מאוד תיקנה את הרושם הזה, ועכשיו אני חושב שהאיטלקים הם עם בטלן, משוגעים לעיצוב, מעט שקרנים  והנהגים הגרועים בעולם. ואיזו תערובת מקסימה זו! התאהבתי ברומא.

נתחיל מהנהגים הגרועים בעולם. כשאתה נוהג בכביש כפרי בטוסקנה, ונאמר יש רמזור באדום. אתה מציית לחוקי התנועה ועוצר. הנהג שמאחוריך מאוד מופתע מזה וכמעט נכנס בך מאחור, ואחרי כן עוקף אותך מימין, וכמעט נתקע בפסיכופט שנסע מאחוריו במהירות 120 קמ"ש שרוצה גם הוא לעקוף אותי, ובאיזה נס אחד מהם עוקף מימין והשני משמאל. כשהרמזור סוף סוף עובר לירוק ואתה נכנס לצומת, אתה כמעט נתקע במטורף שמגיע מהכיוון השני של הצומת ולא מכיר בקיומו של הרמזור. אז זה כשאתה נוהג, וזה מאוד מעצבן. אבל כשאתה הולך רגל בתנועה הצפופה והאיטית ברומא, ההבנה השקטה שבינך ובין הנהגים שהראשון שכובש את הטריטוריה הלא מוגדרת (הכבישים שם נראים כמו המדרכות) של 'אמצע הכביש' הוא זה בעל זכות הקדימה ואחת היא מה אומרים הרמזורים, יש בה חינניות רבה. סלחתי להם על טוסקנה.

הם כמו ילדים, עם ההערצה הילדותית שלהם לקדושים שלהם ולפרנצ'סקו - ממש נפגשנו. ביחד עם מיליון אנשים אחרים בפיאצה סן פייטרו, אבל אני בטוח שהוא דיבר רק אלי. עשיתי סלפיפיור שרואים אותי ואותו. אחרי כן בקולוסיאום עשיתי קולוסלפי - וטירוף העיצוב, שכל דבר צריך להיות מעוצב בצורה מטורפת. אי אפשר לכעוס על ילדים ממש. אפשר רק לאהוב אותם.

נעזוב את כל אוצרות התרבות והאומנות (חוץ מכמה דקות, מרהיבות, שעמדתי נפעם מול 'שלושת גילאי האישה' של גוסטב קלימט בגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה. שיא אומנות הציור לטעמי, אבל הקשר לרומא אינצינדנטלי, אם בכלל. איך מצאה התמונה את דרכה לרומא דווקא, זו הברוקית והברנינית עד זרא, לא אדע), את האדריכלות המצועצעת, את השרידים של הגדולה האימפריאלית של העבר, את האנדרטה המתועבת ממש של ויטוריו אמנואלה, שהפכה למעלית פוסט מודרנית. נזכור רק את הרגע הזה, שהולכים לטייל בפיאצה ברבריני בשש וחצי בבוקר, ורואים את העיר מתעוררת. והבחורה הסימפטיקה בגוסטו ברניני מוזגת את האספרסו הראשון של הבוקר, לי ולעוד חמישה איטלקונים בחליפות ועניבות, וכולנו שותים אותו בעמידה. והם מדברים בשפה הזו, המתנגנת. הייתי יכול לחיות שם, ברומא.

יש שם, בגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה, קיר פשיסטי שלם. תמונות נהדרות כמו זו המראה את מוסוליני כפרש. המסר הפוליטי הוא בלתי נסלח, מתועב עד זרא. אבל האומנות לגיטימית. זה לא הניאו קלציסיזם הנאצי הדוחה, של ארנו ברקר ושפאר, שהיום הוא נראה בעיקר מביך. זה לא הריאליזם הסוציאליסטי הדוחה לא פחות. זו אמירה אומנותית לגיטימית, אימפרסיוניסטית, מודרניסטית מאוד. אני יכול להבין את האוצר של הגלריה שהשאיר את הציור הזה (וכמה נוספים ברוח זו) על הקיר בגלריה שלו. סך הכל אני יכול לשבת עם אנריקו פרמפוליני שצייר את הציור הזה על כוס סמבוקה באיזו טראטוריה - אתם יודעים מה, על חשבוני. ולהסביר לו איפה הוא טעה, ולבקש שימשיך לצייר רק בלי מוסוליני. אם הייתי נפגש כך עם ברקר, או עם כל אחד מהאומנים האלמנים של הריאליזם הסוציאליסטי זה היה יכול להיגמר רק במכות. 

אבל אני סוטה מהנושא. רומא! נהדרת. סלחתי לך. בזבזתי כמה וכמה יורו במטבעות של עשרה סנטים, בכל מזרקה שראיתי, כדי לוודא שאשוב אלייך.

איך היה לפלג? נהדר, אני חושב. אבל מה שביני לבינו, לפי ההסכם החד צדדי והלא כתוב שביני ובין קוראי הבלוג הזה, נשאר ביני ובינו. מי שרוצה לדעת שירים אלי טלפון. רמז - מבחינת בונדינג בין אבא ובן אין כמו צלחת משותפת של ספגטי קרבונארה במסעדה ממש טובה ברומא.

בפוסט הקודם כתבתי שלא אלך לבקר בקברו של גראמשי, כי זה טיול בר המצווה של פלג. כמובן שבדרך חזרה לנמל התעופה זיהיתי פתאום את הפירמידה של צסטוס קסטיוס. שאלתי את נהג המונית אם אכן כאן בית הקברות למי שאינו קתולי - צ'ימיטריו אקתוליקו. הוא אישר. לא ביקשתי ממנו לעצור, אבל פתחנו בשיחה מאוד מעניינת, שבמהלכה הוא התבטא כי 'גראמשי בנה, מולטו בנה'. האיטלקית שלי מורכבת מאוצר מילים שהושאל מתפריטים של מסעדות איטלקיות בארץ. האנגלית שלו הייתה ברמה דומה. אבל לרגע חשתי כלפי את אותה אחווה בינלאומית המתעלה על הבדלי דת תרבות ומעמד, שגראמשי הוא שהסביר בצורה כה מופלאה עד כמה פועלים המנגנונים החברתיים למנוע אותה ממני. הוא קיבל כמובן טיפ של שני יורו על המחיר המופקע שגבה מהנסיעה, מה שעקרונית היה אסור לו לקבל, אבל מי שאומר 'גראמשי בנה, מולטו בנה' שווה שיכופפו בשבילו את החוקים.

מה שכן, הטלוויזיה שלהם בלתי נסבלת, והמוזיקה שלהם גם. בפוסט קודם התחכמתי והכנסתי טום וייטס כממתק באיזה תירוץ מתוחכם. היום אנחנו בקטע של התחברות ואחוות עמים וכל זה. אז הנה משהו כמעט נחמד שמצאתי בקצוות המשונים של היוטיוב. צ'או!