הבלוג של אבו אלמוג

העניינים קצת יגעים. עלי לטפס על אותו הר פעם אחר פעם. אני ממתין למייל המשחרר מפ', שיגיע או לא יגיע, בזמן (כנראה עד 26 באוקטובר) או שלא בזמן, שיעביר אותי הלאה או שלא. 

ניסיתי לכתוב משהו ממש חדש ומבריק לכנס הדוקטורנטים וכשלתי. ביליתי את יום חמישי בלא לכתוב מילה. אחרי כן עיבדתי משהו קיים למשהו קריא, תיבלתי במעט פלפל רטורי, אבל עוד לא שלחתי. 

המצב הזה, שאיני יכול לכתוב, הוא מאוד נדיר אצלי. אם היו נותנים לי להמשיך בכתיבת הדוקטורט, זה היה נובע כמעיין המתגבר. לנבור שוב ושוב בפצע הפתוח של הצעת הדוקטורט מביא לי משהו שגובל בבחילה פיזית. אם אני אקבל מקצה שיפורים נוסף אני לא יודע מה אעשה.

אני חבר בקבוצת דוקטורנטיות בפייסבוק. יש שם כמה נשים נהדרות, והאינטראקציה איתן היא מאוד מפרה, וזה מקל על הכתיבה מאוד. אבל החוויה של להיות תקוע בכל מובן מנטלי וביורוקרטי, דווקא בסוכות שאותו תכננתי להקדיש לכתיבה, ולראות אותן מתזמנות זו לזו את הכתיבה היא בלתי נסבלת. בחיים לא קינאתי באף אחד כמו שקינאתי בנשים האלו על זה שיש להן מה לכתוב. 

האמת שלפני כמה ימים כבר שאלתי את עצמי למה כל זה טוב ולמה אני צריך את זה. החיים שלי מרמלדה גם בלי זה. ננסח את זה אחרת. זה קושי נוסף על כל קשיי הקיום והפרנסה, שגם ככה לא ממש קלים, וכל מיני דברים לא ממש טובים שנמצאים באופק המיידי, נאמר בשבוע שמייד לאחר חול המועד. בהליכה היומית שלי בחמישי בבוקר כבר הייתה לי איזו הארה וחזון שאני פשוט מודיע לעולם שאני מוותר על זה וממשיך בחיים שלי. ולרגע חוויתי שחרור אדיר. מין מועקה כזו שירדה מהלב. אבל זה לא קרה. נשארה רק תחושה כזו, עמומה וקשה, של נטל שלא יורד. אני יודע שאם אוותר על זה אחיה את החיים שלי בתחושת החמצה שאין שנייה לה. שהייתי יכול לעשות עם החיים שלי משהו ולא עשיתי. אז אני לא מוותר על זה, אלא אם מישהו יוותר על זה בשבילי, אבל זה כבר לא בשליטתי.

הכנתי מצגת של רבע שעה והצגתי אותה היום בפני ש'. האמת היא שתכננתי להציג אותה אתמול בפאב, כשבירמנתי (עוד בקבוק של בלאק לייבל ירד לטמיון, אבל הפעם אני לא אחראי לגמרי לבדי), אבל ריחמתי על מי שיצא מהבית בגשם והגיע. היו שם א' וב' וש' וגם איזה בחור שהוא הגיס של ב' ושניהם נשואים לאחיות עפולאיות שזו ברכה והצלחה. ולמרות שהייתי יכול קצת לקבל פידבק משמעותי, זו נראתה לי זילות של ההרצאה. מה שכן אחרי כמה כוסיות הלכו שם קטעים נהדרים של לפצח אגוזי מלך שקטפתי מהעץ באמצעות בקבוקי בירה פתוחים ומלאים, וזו מיומנות שאי אפשר להמעיט בערכה.

זה פחות או יותר הפוסט הכי אישי שכתבתי בחיים, וזה נהדר כי מספר הקוראים של הבלוג הזה הולך ופוחת. הייתה ירידה דרמטית של שלושים אחוז בערך במלחמה. אני מנתח את זה שהדעות שלי לא היו בקונצנזוס ולאנשים נמאס לשמוע ממני את אותו דבר מעצבן כל הזמן. אז הם הלכו ולא חזרו. נוסיף את זה לירידה הכללית בקוראי ישראבלוג שמורידה גם קוראים מזדמנים, ולאיזה מצב מתמשך של דשדוש ודכדוך שאני נמצא בו בערך מאמצע אוגוסט, ונגיע למצב של חמישה שישה קבועים. וזה סבבה מבחינתי. עכשיו אני הולך לאבד גם אתכם כי יתר הפוסט הזה יעסוק באומנות, קצת פילוסופיה, קצת אר נובו, וקעקועים. כשאראה שאני היחיד שנכנס לבלוג, זה יהיה הסימן שהוא הפך באמת ליומן רשת אישי. ואז באמת אוכל להתפרע.

אז הנה זה בא -כשהייתי ברומא היה לי רגע חמוד. כל רומא הייתה מלאה בשלטים שדיברו על תערוכת אשר בקיוסטרו ברמנטה. מכשהייתי ילד הייתה לי אהבה גדולה מאוד לאשר. לקחתי לשם את פלג, ולמרות שהבטחתי לעצמי שזה יהיה טיול בר מצווה בלי מוזיאונים שהוא שונא, זה נגמר בשלושה מוזיאונים לא פחות - מוזיאון הוותיקן, הגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה והקיוסטרו ברמנטה.

אז ככה, פלג כמובן לא התחבר לאשר, עד כמה שהצלחתי לפענח, בשבילי זה היה פגישה נוספת עם ידידים וותיקים. היה לי ספר של 'כל ציורי אשר' כשהייתי ילד, וכמובן 'גדל, אשר, באך'. בעבודות גראפיות מהסוג הזה יש מעט מאוד ערך מוסף לדעתי בעבודה המקורית לעומת העתק טוב. לעמוד מול קלימט (או ואן גוך. היו שם גם כמה ואן גוכים) בגלריה נציונל היה חוויה חד פעמית שלא הייתי חווה מאף העתק. לעומת זאת האשרים היו חסרים את הממד הזה של המפגש הבלתי אמצעי עם היצירה. וזה לא פלא. הוא לא פונה אל הרגש, אשר. ורעיון מתימטי או פילוסופי עובר טוב גם בהעתק.

 האמת, ההערצה הזו לאשר נראתה לי תמיד משהו מביך. הוא נראה לי משהו של חנונים, משהו ששלדון קופר מ'המפץ הגדול' היה מתחבר אליו. משחקי המחשבה והחידות הקטנות שכל כך משכו אותי כילד, נראים לי עכשיו שעשוע אינטלקטואלי שלא מצליח להיות משהו מעבר לזה. זה כמובן לא נכון. אשר הוא עמוק. ומדהים. אבל הוא כל כך לא הטעם הרגיל שלי באומנות, והוא עומד שם בצד, מבויש משהו, ומסתכל בכל יתר היוגנדשטיל, הפוטוריסטים והפוביסטים כמו הילד הזה שלא מזמינים לשחק. 

אז בתערוכה היה קצת על 'על מי אשר השפיע' (וזה הרבה. דווקא 'גדל, אשר, באך' לא היה שם, אבל היו שם כל מיני דברים כמו די הרבה עטיפות של אלבומים, ועטיפת ספר של איטלו קלווינו), ומי השפיע על אשר. ושם נחשפתי לראשונה לקולומן מוזר והתאהבתי. הוא מעין יוגנדשטילאי וינאי מסוף המאה ה-19 ממייסדי הסזציון הווינאי שזה כבוד ונחמד. לא סגור על זה שלא שמעתי את השם קודם. הוא היה יותר מעצב מצייר. הוא עיצב הכל מכיסאות ועד בולים. אבל הוא גם צייר נהדר. ושם מצאתי את החיבור של אשר לאר נובו שלי, ולרגש שכל כך חיפשתי, וזה היה קטע קסום.

אז נתחיל מהחיבור בין אשר למוזר - מקור - ויקישיתוף. 

זו תמונה שאם מישהו היה מראה לי מבלי שאדע הייתי אומר שזו תמונה של אשר, רק שהיא צוירה כשהיה בן שנה. נמשיך משם למשהו שמוזר ידע לעשות ואשר פחות וזה אר נובו נהדר, שמשתווה לגדולים ביותר. גם המקור של הדבר הנפלא הזה הוא ויקישיתוף. 

אז נחשפנו להמון יופי. נמשיך? ממתק? על רגלי מקועקע אחד הדרקונים שמופיעים בציור 'זוחלים' של אשר -עד כדי כך הגיעה הערצתי הילדותית. לא מצאתי העתק חופשי ברשת אז מי שממש מתעניין יכול להגיע לכאן ולראות. הייתי יכול לכתוב עשרים פוסטים על התמונה הזו ועל המשמעות שלה (מה שלמדתי בתערוכת אשר ברומא הוא שספר איוב המונח בתחתית התמונה אינו ספר אלא עטיפה של סוג פופולרי של ניירות לגלגול סיגריות, וזה בדיוק סוג המשחקים האומנותיים שאני אוהב), אבל זה לא העניין. הציור הזה מופיע על עטיפת תקליט שמאוד אהבתי כשהייתי ילד מאוד קטן של להקה נשכחת בשם 'מוט דה הופל', שהיום אף אחד לא שמע עליהם, אפילו שדייויד בואי נתן ביצוע מאוד נחמד ל'אול דה יאנג דיודס' שלהם. אז הנה טרודי שלהם. נתתי אותו פעם בעבר בפוסט שלי בשם 'לימבו' שתיאר גם תקופה מאוד מעצבנת בכתיבת התזה, וגם היא עברה. אין לי בעייה למחזר, כשמדובר במשהו ממש טוב. אז תיהנו.