הבלוג של אבו אלמוג

לא כתבתי כאן כבר כמה זמן. אם עד עתה הייתי למנויי הבלוג ולחסרי המזל שאישרו חברות שלי בפייסבוק מעין נוכחות וירטואלית טורדנית ובלתי פוסקת, הרי שבשבועות האחרונים הורדתי את התכיפות ואת הנוכחות בשל אי אלו עניינים ומאבקים המעסיקים אותי עד שכמעט ונעלמתי לחלוטין. יש דברים שאין לי רצון לדבר עליהם, אבל במישור הגלוי, הציבורי, האקדמי, אני שקוע עד מעבר לראש בנסיונות נואשים להחיות את הדוקטורט המפרפר, ובארגון כנס הדוקטורנטים.

פאוזה

כאן המקום להודעה - אני בין המארגנים של הכנס (עבודה בלתי נגמרת של מיליון מיילים לאנשים שלא ממש רוצים לשמוע ממני אבל אין להם ברירה), וגם יו"ר פאנל (משפט וחברה. תבואו. יהיה דיסקו. ויהיו גם כמה פמיניסטיות מובילות שידברו על נושאים שקשורים בפמיניזם בצורה נורא מעניינת) אבל אני גם נותן פרזנטציה מרגשת על הנושא המרתק תמיד של 'תפיסת הריבונות במשפט הישראלי לאור קיומו של הסדר העדה הדתית בדיני מדינת ישראל', מה שדורש מצגת מאממת, ולדבר על זה רבע שעה. דיבור בפני קהל דורש אימון, ולכן תיערך הצגת נסיון מחר, יום שישי, במתחם 'עיזה באר' בשעה עשר וחצי אם לא ירד גשם - ולקהל השבוי, ובשאיפה השתוי, תינתן האפשרות לחוות את הקאטינג אדג' של המחקר האינטרדיסציפלינרי המשפטי ממקור ראשון, וגם לשמוע מה קורה כשבית דין שרעי במזרח ירושלים מוציא צו ירושה לא חוקי, ולמה בדיוק זה צריך להיות איכפת להם, וגם גיסי בונה האתרים הכין לי מין אנימציה כזאת שמדגימה בדיוק את שדה המתח בין המדינה, העדה הדתית, והאזרח. יינתנו עשר דקות לשאלות הקהל.

סוף פאוזה.

אז לא היה לי זמן לכתוב, וגם לא חשק או רצון. היום יש לי עכשיו כמה דקות, ואני לא רוצה ממש להזניח את הבלוג. אז אני משחרר משהו לאוויר העולם על מנת לשמור על הגחלת הלוחשת וכזה.

האמת היא שבשבועיים בערך שלא כתבתי עלו בדעתי כמה נושאים, והנה כותרות של דברים שכמעט כתבתי אבל בסוף לא יצא -

17 ספקולציות על הזקן של יאיר לפיד (טוב, הזוכה היא כמובן 'הבין לא נכון משהו שרות קלדרון אמרה לפירון בישיבת סיעה על צום גדליה)

שובו של הלוחם המסוקס - פטריק קים חוזר.

ה-מוראליטט אצל קאנט, ולמה אני נורא מתחבר אליו.

למה אף פעם אף אחד לא ייתן לי לכתוב משהו רציני על המורליטט אצל קאנט.

הדאהריזם הפריקולריסטי והרגיונלי לעומת הדאעשיזם הג'יהאדיסטי האוניברסלי, ולמה מדינת ישראל הולכת שוב ושוב לפי הדגם השני.

אז תראו שניצלתם מהמון קישקושים, אבל מי שרוצה הרחבה בנושאים האלו ואחרים שירים טלפון.

אז נגיע לגוף העניין שלשמו נתכנסנו כאן?

בסוכות אנו קוראים את ספר קוהלת, בו מצויים דברי החוכמה הבאים, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת -

"עד אשר לא-תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים; ושבו העבים, אחר הגשם.   ג ביום, שיזועו שומרי הבית, והתעוותו, אנשי החיל; ובטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות.   ד וסוגרו דלתיים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הציפור, ויישחו כל-בנות השיר.   ה גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האבייונה:  כי-הולך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.   ו עד אשר לא-יירתק חבל הכסף, ותרוץ גולת הזהב; ותישבר כד על-המבוע, ונרוץ הגלגל אל-הבור.   ז וישוב העפר על-הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל-האלוהים אשר נתנה."

אז כאילו עדיין חבל הכסף מחזיק, והאביונה ברוך השם אין טענות, אבל תחשך השמש בסבבה וגם האור והירח והכוכבים. 

שמתי לב לזה לראשונה בשנת 2008 כשנגמרה לי היד. זאת אומרת שהייתי מחזיק את המסמך או הספר שאני קורא במרחק גדל והולך ממני כדי לקרוא אותו עד שבסוף היד שלי לא הספיקה. הלכתי לאיזה אופטיקה הלפרין או משהו וסידרו לי שם משקפי קריאה שמייד איבדתי. מאז עברתי את החוייה הזו של לקנות בכמה מאות שקלים טובים ולאבד כבר כמה פעמים. אני מניח את המשקפיים הארורות באיזה מקום ואחרי כן שוכח. כשאני מגיע למסקנה שאני לא יכול בלי - יש גבול לכמה שאני יכול לחפות על זה שמה שמונח לפני הוא גוש מטושטש של טקסט בלתי קריא, בסיטואציות שדורשות התעמקות בטקסט כמו אישור נוטריוני, או להופיע בבית משפט או משהו כזה  - דווקא באקדמיה אפשר לפטור הכל עם אמירה כללית על זה כמובן דורש עיון וקריאה נוספת בדרידה אבל לדעתי אין כאן בעייה של מסמן מסומן כי כל הדילמה הזו היא מבנה על קולוניאליסטי מלאכותי שנועד לשעבד את השכבות המוחלשות, וכל התעמקות כאן רק מחזקת את השיח ההגמוני שאנחנו רוצים לצאת ממנו - אז בקיצור יש לי עקרונית שלושה זוגות (אם נוותר סופית על המולטי פוקל באלף ומאתיים פאקינג שקל שכנראה שכחתי בבית משפט השלום בבית שאן ב-2010 אבל ייתכן שהם יצוצו יום אחד) - ובכל רגע נתון שניים מהם נעלמו, והשלישי נמצא איפה שאני לא, זאת אומרת אם אני במשרד אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא בעפולה ואם אני בעפולה אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא באשחר.

למרות שכשאני כן מוצא אותן זה כלי עזר רטורי נהדר בהרצאות. אפשר להסיר אותן בקטעים המרגשים, לשחק קצת עם הידית, להניח אותן בזהירות על הדוכן ולאחר מכן לחבוט בו ולהקפיץ אותן, להרכיב אותן כשרוצים להתעמק בטקסט מוקרא, והלהיט - פצצת אטום שעובדת לפחות פעם אחת בכל הרצאה, להסיר אותן בעדינות, לנעוץ מבט חודר בחצוף הזה בקהל, להרים גבה אחת, ולהרכיב אותן שוב. אבל זה, כאמור, רק כשאני מצליח להתאחד איתן, ולהביא אותן למקום שאני מדבר בו, מה שלא קורה הרבה.

אז ככה - אם למישהו יש לבעיה הזו פיתרון רציני, איך אדם שמאבד כל מה שלא מקועקע עליו יכול לתחזק משקפיים - ההצעה צריכה להיות יותר אטרקטיבית מהחלופה להמשיך ולרמות את העולם ולבקש מחן שתקריא לי טקסטים נבחרים - הוא מוזמן להאיר את עיני תרתי משמע.

שנון הלהאיר את עיני - נכון? הבעייה הלא ממש כבדה והטריוויאלית הזו די מציקה לי והמאיסה עלי את החיים בקטע של ממש מה הטעם. לכן נסיים בשירו האופטימי תמיד של הזמר בעל קול הזמיר טום וייטס ששר המנון לעקרת הבית - Dirt in the Ground.