הבלוג של אבו אלמוג

נובמבר, שהתחיל היום, הוא חודש של הכרעות בעניינים רבים, שכרגיל אין לי עניין או רצון לחלוק כאן. מעצבן, נכון? מה שכן אחת ההכרעות שצריכה להתקבל זה שאני אעבור סוף סוף לשלב ב', או שלא. אין לי כל כך מה לעשות עד אז, אז אני פשוט ממשיך לכתוב. את השבת ביליתי (חוץ מהליכה רגלית בגשם עם רמה שהיא היחידה מקבוצת ההליכה שהעזה להגיע למקום הקבוע, והיה ממש כיף) בלכתוב מאמר באנגלית על סימן 65א לדבר המלך, שאני חושב שאני רוצה להציג באיזה כנס במרץ אם יקבלו אותי. זו ממש עבודה אידיוטית, כי אני לא ממש בטוח לאן אני ממשיך ומה אני עושה ואם זה לא פול גז בניוטרל ואם בחודש מרץ אני עדיין אהיה 'דוקטורנט', אבל התהליך של כתיבה משפטית בעברית ותרגום לאנגלית נחמד לי ואני עושה את זה כדי להעביר את הזמן. אני גם מתאמן בבלוג הזה על תרגום מאנגלית אחת לחודש, אבל עוד לא קיבלתי פידבק אמיתי מדובר אנגלית איך זה. למרות שאני חושב שזה על רמה גבוהה כי זה כולל כל מיני משפטים כמו "Article 47 of the POC granted the secular district court residual jurisdiction in matters of personal status. Thus the preferred status of the Sharia Court was abolished. ." שלא יכולים להיות לא נכונים כי יש שם רזידיואל שזה מילה נורא נדירה וד'אס שזה בכלל מילה שמוסיפה לכל משפט מין נופך אקדמי כזה. אבל זה מאוד מייבש את השכל ואני צריך משהו מאוד ירוד כדי להשתעשע בו.

הרגלי הטלוויזיה שלי כוללים מאז ומתמיד את הערוצים גבוהיי המצח 'נשיונל ג'יאוגרפיק', 'היסטוריה' 'אנימל פלנט' 'דיסקברי' וכאלה. שמתי לב שיש בהם תקופות ומתקפות של סוגי תכניות. למשל אי אפשר היה לפתוח את הטלוויזיה לפני עשור על אחד הערוצים האלה בלי לראות תכנית שעסקה במומיות של האינקה, ועכשיו זה פחות מעניין אותם. אז עכשיו יש שם שני ז'אנרים של תכניות, שלא משנה אם הערוץ עוסק בהיסטוריה או גיאוגרפיה, יש כל יום לפחות שלוש ארבע שעות של תכניות כאלה.

הסוג האחד הוא סוג תכניות של 'מוכרים וקונים כל מיני חפצים ישנים' המתעדת בצורה ריאליסטית את חייהם המבויימים להפליא של אנשים שעיסוקם הוא למכור ולקנות כל מיני חפצים ישנים שאף אחד אחר לא רוצה. זה התחיל עם תכנית דווקא מעניינת שנקראת 'היסטוריה למכירה' שתיעדה חיים של משפחה (דיספונקציונלית להפליא) של בעלי חנות משכון בלאס וגאס. באנגלית זה נקרא PAWN STARS. זה הוליד עשרות ילדים וחיקויים, והידרדר משם לפורמט של אנשים שקונים כל מיני חפצים ומכולות שנשכחו בשדה תעופה או סתם ננטשו.  הפורמט הוא זהה. יש כמה דמויות. לעיתים הן מתחרות ביניהן. הן עוסקות ברכישת חפצים. יש תמיד אלמנט של התמקחות - אם החפץ הוא עם בעלים אז עם הבעלים, ואם החפץ הוא נטוש אז יש קטע של מכירה פומבית. ואז הגיבור של הסידרה נותר עם חפץ שלפעמים הוא לא יודע מה הוא עושה ולרוב הוא לא יודע מה הוא שווה. ואז הוא הולך למומחה. והמומחה בודק את החפץ, ואומר לו שזה בובת פעולה של סטאר טרק מ-1976 במצב כמעט מושלם שאפשר למכור ב-200 דולר. ואז אם הוא קנה את הדבר הזה במאה דולר הוא נורא שמח, ואם הוא קנה אותו בשלוש מאות דולר הוא נורא עצוב.

אפשר כמובן להריץ כאן ניתוח בורדזיאני, או גרמשיאני, ולראות איך האלמנט של ההתמקחות הבלתי פוסקת יוצר את ההגמוניה הקפיטליסטית וכאלה - טוב זה קצת גרמשי, בורדייה היה הולך למקום אחר - אבל אפשר גם סתם לכבות את המוח ולהסתכל וכשהמומחה לגרוטאות שהביאו במיוחד אומר "זו מטחנת קמח אמיתית ממלחמת האזרחים עם חותמת של צבא הקונפדרציה, אבל יש בשוק המון כאלה, ואני חושב שאפשר לקבל עליה במצב שלה..." תיפוף תופים, לפעמים מעברון, שתיקה רועמת - "שלוש מאות וחמישים דולר" אז השחרור שאחרי הפאוזה והמתח שווה הכל. ב'היסטוריה למכירה' נותנים בדרך כלל רקע היסטורי נחמד על כל חפץ. אבל רוב הצאצאים שלה מתרכזים יותר בהליך של התמחור וההתמקחות. יש גם תכנית של פורצי מכולות נטושות שיש שם צוות 'ישראלי' עם בחור בשם 'עוזי' שלדעתי באמת יש לו בן דוד בישראל והוא אולי בא פעם לבקר אותו כי אף ישראלי לא מתנהג ככה, למרות שהוא עושה כמיטב יכולתו לחקות את המבטא.

הסוג האחר והמטורף יותר זה 'אנשים במקומות נורא נידחים בארצות הברית שמתנהגים בצורה אנטי סוציאלית'. זה התחיל עם סידרה שנקראת 'דאק דיינסטי' (אין לזה שם בעברית) של אנשים באיזה מונטנה כזאת שמגדלים זקנים נורא ארוכים וצדים ברווזים. הם הולידו את 'אנשי ההר', 'אנשי הביצה', וכאלה, שזה אנשים במקום נידח (הר או ביצה) שמגדלים זקנים ועוסקים בעיסוק אקזוטי וחיים חיים אנטי סוציאליים מחוץ לחברה המסודרת. זה הידרדר עד התכנית הכי איומה מסוג זה, שביליתי את חגי אוקטובר האיום בצפייה בלתי נגמרת בהקלטות שלה, ואחרי חודש כזה אני לא אותו בן אדם. התכנית נקראת 'פורטר רידג', והיא מתארת את חייהם של סוחרי גרוטאות באמריקה הכפרית. יש שם בחור בלי חולצה ובלי זקן שנקרא פורטר שמקלל כל הזמן וחי באיזה מקום שנקרא פורטר רידג'. הוא נלחם בסוחרי הגרוטאות המתחרים שגרים בכפר סמוך שנקרא 'דוג קילר רידג'' שהם דווקא כן לובשים חולצה ומגדלים זקן, והם כל הזמן עושים כל מיני תכניות מטומטמות שנכשלות איך להכשיל אחד את סחר הגרוטאות של השני. כאן אני כבר איבדתי כל קשר להיסטוריה או לגיאוגרפיה שבשבילם רכשתי את הערוצים האלה ואתכם הסליחה.

אז ככה. היה ערוץ 'ביוגרפיה' שבאמת התחיל עם ביוגרפיות, ואחרי כן הידרדר לשדר תכניות משני הסוגים האלה יותר ממה שהוא שידר ביוגרפיות. אז מישהו שם בהנהלה של יס או מה שזה לא יהיה החליט לקרוא לילד בשמו ולהפוך את ערוץ הביוגרפיה גבוה המצח, שגם דוקטורנטים למשפטים יכולים להסתכל בו בטראש ריאליטי מסוג דאק דיינסטי בלי לחוות רגשי אשם, לערוץ 'לייף סטייל'. אז היום ביליתי שעתיים בקיפול כביסה מול הערוץ הזה וזו ההידרדרות הסופית שלי. נקודת השפל הסופית שאי אפשר לרדת ממנה נמוך יותר.

אתחיל בהבהרה שאלו היו שעתיים וחצי נהדרות ושנהניתי כפי שלא נהניתי מטלוויזיה הרבה זמן. ראיתי שתי תכניות טראש ריאליטי - 'סיוט של קעקוע' שזה פחות או יותר בז'אנר הטיפוסים המשונים האנטי סוציאליים, שמראה שני אנשים נורא מקועקעים שלובשים בגדים שחורים כאלה ומסתובבים בלאס וגאס ואם הם מוצאים מישהו עם קעקוע שהוא לא אוהב אז הם מקעקעים עליו משהו יותר יפה. ראיתי עם אלמוג שלוש ארבע תכניות כאלה ברצף, ואני נורא שמח כי היא ראתה מה רגע אחד של טמטום בחנות קעקועים יכול לגרום. למרות שאבא שלה הוא דוגמה מהלכת לזה, אבל לא נרחיב. טוב - אני נורא מרוצה מהקעקועים שלי דווקא. נמשיך הלאה. אחרי כן היה את שיא שיאי השפל שנקרא 'דאבל דיוואס' - תכנית ריאליטי שעוסקת בבעלים של חנות הלבשה תחתונה לנשים. עוד שעה שעה וחצי ירדו לטמיון אבל היה מרתק. היו כל הזמן פירסומות למשהו שנקרא 'בנות המטיפים' שזה סידרת ריאליטי על בנות של מטיפים שאוהבות לבלות ולחטוא וההורים שלהן לא מרשים להן, אבל אני חושב שזה פורמט קצת בעייתי, כי אם ההורים יודעים שהבת רוצה לחטוא והם רוצים למנוע את זה הם יכולים פשוט לעקוב אחרי צוות הצילום, לא? או שזה יוצא בדיוק כשהם הולכים להטיף?

נכון שעכשיו מה שמתבקש בתור ממתק זה 'סן אוף א פריצ'ר מן?'. אז לא תקבלו את זה. היום נתקלתי במקרה בגב' ליבי הולמן, בשיטוט אקראי ביוטיוב כשחיפשתי מוזיקת רקע ממש טובה לכתיבה על סימן 51 לדבר המלך במועצתו שכולל את רשימת 11 ענייני המעמד האישי. מייד התאהבתי. הוויקיפדיה סיפרה לי שהגב' הולמן הייתה איזה סוג של דיווה מוטרפת משנות העשרים שיצאה עם שורה של גברים ונשים מאוד מעניינים, ניהלה רומן לסבי ארוך שנים עם היורשת של מפעל דו פונט, התחתנה עם בעל צעיר ממנה בשבע שנים ונורא עשיר, ורצחה אותו אחרי שנכנסה להריון מהמאהב - היורשת של דו פונט ניהלה את ההגנה המשפטית שלה כשהיא מחופשת לגבר - מה שכן, הוויקיפדיה אומרת שהיה מחקר שהיא לא עשתה את זה וכל האישומים נבעו מאנטישמיות - כן, היא משלנו! - ובקיצור עשתה חיים משוגעים. והיא גם יודעת לשיר נורא יפה. תודו שלא הכרתם אותה? אז אם אין ערוץ ביוגרפיה לפחות סיפרנו כאן קצת על הביוגרפיה שלה, שאפשר היה לעשות ממנה גם טראש ריאליטי מאמם, ועכשיו נשמע אותה באיזה מואנינג לואו בלוז.