הבלוג של אבו אלמוג

לפני כעשור, כשכתבתי את 'השלישית בשורה השנייה' חיפשתי שם ראוי לאחד הגיבורים. הוא אמור היה להיות סופר צ'כי נודע, שמת מזה כמה שנים, מתנגד למשטר הקומוניסטי. משהו מאוד צ'כי. בקווים כלליים מזכיר את קונדרה, אבל יותר טראגי. הרעיון שלי היה ליצור סיפור שהוא בעצם שתי עלילות עם ממשק במציאות. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כאשר העלילה המתרחשת ברמת גן בשנת 2002 מאזכרת ללא הרף את'פרחים ללודמילה' שהוא ספרו היחיד של אותו סופר, וכאשר הגיבורים, המכירים היטב את הספר 'פרחים ללודמילה' נעים באותו מסלול של גיבורי 'פרחים ללודמילה' אל קיצם הטראגי. נשמע מסובך? דווקא יצא לא רע. אני חושב שזה הדבר הכי יפה שכתבתי. צריך לקרוא כדי להבין.

היום אני מכיר הרבה יותר צ'כים, אחרי הסמינר בברנו בקיץ. אבל אז היה זמין לי רק סעיד, שלמד את התואר שלו במשפטים בפראג. הייתי צריך שם לגיבור הטראגי שלי אז פניתי לסעיד. עלו כמה וכמה שמות ובסוף בחרנו ב'יאן נובוטני'. 

הספר יצא לאור. הרבה אנשים חשבו ש'פרחים ללודמילה' הוא ספר אמיתי, ושיאן נובוטני הוא סופר אמיתי, וחיפשו את התרגום לעברית (לולא הייתה לי את הנאמנות לבית ההוצאה לאור שעמו עבדתי אז, הייתי כמובן כותב שהמדובר במהדורה הישנה של 'עם עובד' עם מגזרת נייר בצבעי שחור לבן על הכריכה). את כולם הייתי צריך לאכזב ולומר שהסיפור הוא בדוי ושהמצאתי את הספר ואת הסופר לצרכי. זה הספר המוצלח ביותר שכתבתי, הן מבחינה אומנותית, ובאופן לא מתמיה, וללא כל סתירה, גם מבחינה מסחרית. מספר העותקים שנמכרו הגיע לחמש ספרות. די הרבה לספר מתח מקורי בעברית.

והנה, חברי הטוב (תאומי האסטראלי, אחי בדם וכיוצא בזה) טייל לו בפראג, וכך פייסבק על דף הפייסבוק שלי -

'בבית הקברות הישן ליד 'המצודה הקטנה' של פראג, מטרים ספורים מקברו של קארל צ'אפק, נתקלתי בקברו של הסופר הצ'כי הגדול שאתה כל כך אוהב'...

למי שאינו מצליח לקרוא, על המציבה כתוב - יאן נובוטני.

זו הנקודה המדוייקת שהמציאות פוגשת את הבדיון והם מתערבבים עד שלא ניתן להבחין ביניהם. ובי נשבעתי, לו הייתי צריך לתאר את קברו של נובונטני, כך בדיוק הוא נראה, ובאותו מקום מדוייק היה ממוקם.

מצמרר? יכול להיות. מה שכן, כשסיפרתי לחברי הצ'כים בטלץ' (אחרי שלוש כוסות ראדאגאסט, כל אחת חמש מאות מיליליטר) כי כתבתי ספר המתרחש בפראג ובסיומו (בערך ספוילר) מנשק הגיבור את הגיבורה על גשר קארל בשקיעה, עיקמו אלו את אפם, ואמרו שרק תייר היה יכול לכתוב כך על פראג. נובוטני, שרוחו ריחפה מעל אותו שולחן, חייך חיוך קטן מתחת לשפם.