הבלוג של אבו אלמוג

אני מאמין בשירות צבאי כערך. אני מאמין בשירות צבאי קרבי כערך. אני מאמין שכאשר ההכרעה הדמוקרטית של רוב העם היא כי יש להמשיך ולהחזיק בשטחים, ובמציאות בה המאבק הפלסטיני יוצר איום מתמיד על ביטחון אזרחי המדינה, צריך לשרת בשטחים. אני חושב שהכרעות מצפוניות צריכות להתקבל לגבי כל מצב נתון ואין מקום לאמירה גורפת הקוראת לסרב לשרת בשטחים או בכלל. אני מצפה מילדי לשרת שירות משמעותי בצה"ל. אם יהיה להם - גם לבני וגם לבתי - פרופיל קרבי, ארצה שישרתו בתפקיד קרבי, כשם ששירתתי אני, בסדיר ובמילואים, במשך 25 שנה. משכל זה נאמר אני תומך במאבקו של סרבן השירות אודי סגל.

אודי הוא בן של בן דוד של אמא שלי, ומשגבניק. זה הספיק לי כדי להיות קרוב למשפחה, וכשהסתבר שכולם עומדים לעבור תקופה לא קלה, החלטתי לסייע. אודי הוא אנרכיסט, וככזה אינו מוכן לשרת בצבא. הוא יודע להסביר יותר טוב ממני מדוע אינו מוכן לשרת -

"אני מסרב לקחת חלק בזרוע ביצועית של גוף שמדכא בשיטתיות מליוני א/נשים. אני מסרב לשרת גוף שמדכא וכובש מליוני פלסטינים שחיים בשטחים. מסרב לשרת גוף שמקצה משאבים בצורה לא שוויונית בצורה מטורפת. אני מסרב לקחת חלק במעגל הדמים הבלתי נגמר, המטורף, והאכזרי הזה, שגובה מחיר דמים גבוה מדי מכולנו. בין אם זה כתוצאה ישירה של מלחמות, פיגועים, וחיסולים, או כתוצאה מהאלימות שהו משריש בחברה הישראלית. אני מסרב לשתף פעולה עם גוף שהופך את החברה שלנו להרבה יותר אלימה, שוביניסטית, ואדישה.
אבל זה לא רק הכיבוש והשלכותיו. 
אני לא מעוניין לשחק את המשחק הזה. משחק שבו לא בחרתי להשתתף. אבל נכפה עלי לקבל אותו. משחק שמשלה אותי שאני יכול לשנות אותו, ואפילו לא משלה את חברי הפלסטינים שחיים בשטחים הכבושים שהם יכולים לשנות בו משהו. 
לא בחרתי להיוולד במדינה, אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניין ביחסי הגומלין עם המדינה. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לתת למדינה בשביל לקבל ממנה. אם אני רוצה להשתתף במערכת שמדכאת באופן שיטטתי נשים, פליטים, מיעוטים, בעלי חיים, או צרכני קנאביס. אני לא מעוניין לחיות תחת מסגרת שכולאת אנשים על פשעים ללא קורבן."

יש לי ויכוח עמוק ומשמעותי עם הדברים האלה. אני, בניגוד לאודי, רואה במדינת הלאום אפילו לא רע הכרחי, אלא את צורת ההתארגנות האנושית שאיפשרה את הגדולים שבהישגים האנושיים, כמו גם את הגדולים שבפשעים. בניגוד לאודי אני רואה במדינת ישראל התגשמות של חלום, שיש לשאוף ולהמשיכו. 

התיאוריה של אי הציות האזרחי מחייבת את הסרבן להיענש על סרבנותו. אחרת אין לזה ערך גם מנקודת הראות של המאבק. כשם שסוקרטס קיבל את הדין ושתה את כוס התרעלה, כך היה על אודי להיענש על חוסר רצונו לשרת את המדינה בה אינו מכיר, ומזה כשלושה חודשים שהוא נכנס ויוצא משערי כלא שש.

אני אחד מכמה וכמה עורכי דין שמייצגים את אודי. מכיוון שאיני מבין דבר בדיני הצבא והמאסרים - היום, אחרי שלושה חודשים אני מבין הרבה יותר, אבל זה חורג מהעיסוק הרגיל שלי של גביית חובות שכר דירה תוך שימוש במקל של טורייה וחיוך עקום - התפקיד שלי הוא לבקר אותו לעיתים, לשמוע מה שיש לו לומר, ולהקל עד כמה שאפשר על שגרת מעצרו.

מה שהתחיל באופן נורמלי יחסית, כעונש מאסר לזמן קצר וקצוב במתקן כליאה לא מאוד קשוח הדרדר למסכת קשה של שביתת רעב ומאסר בבידוד, תוך מה שהוא מתאר כיחס משפיל. היום ביקרתי אותו בכלאו, כשם שאני עושה אחת לשבוע בערך מאז שהעניין התחיל. לא אהבתי את מה שראיתי.

שום דבר לא ייגרע מבטחון ישראל אם אודי וחבריו לדעה לא ישרתו בצבא. אין שום סיבה שהמערכת כולה תתגייס לשבור את אודי באמצעות מאסרים חוזרים ונשנים ויחס קשה. הוא אינו ראוי ליחס הזה. אני מבין את האתגר האידיאולוגי שאודי מעמיד בפני המערכת. לא זו הדרך להתמודד עמו. מה שאודי עובר רק מחזק את האמירה שלו על חוסר האנושיות וחוסר הצדק הבסיסי שביסוד המערכת. מכיוון שאני מאמין במערכת הזו, אני חושב שראוי לו יחס אחר, נדיב יותר.

אנו זקוקים לאודי סגל. אנו זקוקים למי שיודע להגיד 'לא' ולהילחם על דעותיו. אנו זקוקים לאדם העומד בצד ומביט באחרים הצועדים בסך. אחת לכמה זמן האדם הזה צודק. אם נשתיק אותו, לא נדע כשזה יקרה.

הסרבן אודי אמיץ בהרבה מרוב החיילים הקרביים שהכרתי.

אני קורא לשחרר את אודי סגל עכשיו.