הבלוג של אבו אלמוג

יש איזה משחק אידיוטי בפייסבוק ובו אתה מתבקש לכתוב כל יום שלושה דברים אופטימיים. חברי הטוב עודד דויטש העלה אותי בגורל ולכן נאלצתי להסביר לו שאיני יכול לעשות זאת. לאחר מחשבה אני מסביר גם לכם.

בשמונה עשר לחודש נסעתי בחזרה מהעבודה דרך כביש עוקף עפולה - הרומנטיקה של השדות שמחוץ לעפולה שבהם לחם נפוליאון בממלוכים כה עדיפה בשעת הערב על הצפיפות המרומזרת של העיר עצמה - כשלפתע חשתי חבטה אדירה והרגשתי זכוכיות עפות עלי. מישהו שנסע עם מכונית די מפלצתית מאחורי, והרבה יותר מהר ממני, פשוט נתקע בי מאחור. החוויה הזכורה לי היא בעיקר של הזכוכית העפה עלי מאחור. למזלי הייתי חגור, ולכן הפגיעה העיקרית שחשתי הייתה מכה אדירה בצלעות. הבנתי מה קרה לי רק לאחר שהרכב נעצר בצד הדרך.

אחסוך מכם את הסאגה של חדר המיון ולאחריו רופא המשפחה. הדוקטור הטובה נתנה לי שלושה אסיוולים שזה מין שם גנרי לווליום, בטענה - המוכחת אמפירית - תחי הרפואה הקונבנציונלית - שזה גם יעזור לי לישון וישכך את כאבי, וגם יש לזה סייד אפקט מעניין שזה מרפה את השרירים ומקל על תוצאות הוופלאש שהוא מתיחת יתר של שרירי הצוואר כתוצאה מהתנועה לפנים ולאחור בעת התאונה. ביום הראשון לקחתי את זה בשמונה בערב בערך נרדמתי כמו תינוק ולאחר מכן קמתי בשתיים בלילה מהכאבים כשעברה השפעת הסם. ביום שלאחריו לקחתי את זה בעשר וקמתי בארבע. לאחר שלושת הימים לא לקחתי כלום ומאז בעצם לא ישנתי מאז. למצוא תנוחה שלא כואבת זה תהליך מסובך של עשרים דקות. אני חושב שאני ישן באינטרוולים של עשרים שלושים דקות מדי לילה, שעתיים במצטבר. בהיעדר כל יכולת לקריאת טקסט אינטלקטואלי כלשהו - נאומי יאיר לפיד זמינים פחות בכתב, ואת 'עומדים בטור' הייתי מזמין באמזון, אבל היה לוקח לזה כמה זמן להגיע - ביליתי את לילות השבוע האחרון בצפייה מחזורית בפרקים מוקלטים מראש של 'המפץ הגדול'.

לזה יש להוסיף את העובדה שש' בדיוק טיילה בהיילנדס הסקוטיים, ויכולתה להקל על כאבי באמצעות קולה המרגיע בטלפון הייתה מוגבלת מעיקרה.

לכנס הדוקטורנטים הגעתי בדיוק לאחר שתמו ימי המחלה, כשאני בהחלטה מודעת שלא לקחת משככי כאבים כדי להיות חד ומדוייק. ואכן הייתי. במשך היומיים האלו נהגתי שבע שעות מדי יום, הייתי יושב ראש אכזרי וקשוח של שני פאנלים בהם הטלתי משמעת צבאית בשלוש פרופסוריות ודוקטוריות ושלוש דוקטורנטיות (שלא במפתיע הייתי הגבר היחיד בפאנל 'משפט וחברה' שעסק ברובו בנושאים מגדריים) וחוץ מזה עסקתי באירגון שוטף של הכנס, שכלל הכל מהזמנת מוניות ועד סידור כיסאות. אבל זה היה מאוד כואב, במיוחד הנהיגה כאשר החגורה מזכירה לי בכל שניה בדיוק את החיבוק הנהדר שקיבלתי ממנה בצלעות בעת התאונה.

את הפרזנטציה שלי נשאתי למופת, כאשר בשתים עשרה שקופיות ערוכות היטב בקצב ממוצע של שקופית לדקה ערערתי את שיטת המילט עד שאין לה עוד תקומה. לפחות לדעת שבעת המאזינים המרותקים באולם 406 בפקולטה למשפטים על שם בוכמן באוניברסיטת תל אביב (יושב ראש, שלושה מגיבים, שני מציעים נוספים, אני ואומלל נוסף שהסופה הארקטית המשתוללת בחוץ סחפה אל האולם). זה כמובן דורש כמה הסברים נוספים, ותיאורים נוספים אבל אני לא ממש עיבדתי עוד את כל החומרים האלה ביני ובין עצמי. אין ספור תובנות גם מההרצאה שלי והתגובה המעמיקה והנהדרת לה, וגם מהרצאות נהדרות של דוקטורנטיות אחרות. התהליכים המחשבתיים בעקבות כנס כזה יכולים להמשך אצלי שבועות, אם לא חודשים. 

אז אתמול ש' חזרה, הביאה לי ארנק טוויד נהדר, וגם מזכרת מקאלודן, לשם עלתה לרגל במצוותי. עכשיו יש לי פד לעכבר שמראה את נופיה העגמומיים של ביצת קאלודן ומאזכר את יום ה-16 באפריל בשנת הפלאות 1746, שהיא כה רבת משמעות הן בהקשר היעקוביטי, הן בהקשר הד'אהריסטי, והן בהיסטוריה האישית של עמנואל קאנט, אבל קוראי הבלוג כבר מכירים את יחסי לשנה הזו. המסר - שלו ישמש פד העכבר בבחינת תזכורת מתמדת - הוא כפול. גם אותה התרסה אמיצה כנגד המודרניות, ההנובריזם הפרוטו-קפיטליסטי, וכל מיני דברים אחרים שאני נורא מתחבר אליהם מבחינה פוליטית (ושלאותם היילנדרים אומללים עצמם ודאי אין מושג שלשם כך לחמו), אבל גם - כתמיד - ההסתערות האווילית וחסרת הטעם של אותו קומץ היילנדרס חבושי קילטרטנים מטולאים וכומתות צמר מרופטות אל מול השורות האחידות של ההנוברים החמושים היטב ברובים חדישים שעליהם מורכבים כידונים ממיטב פלדת שפילד. הסתערות המשמשת אנלוגיה ראויה למאמצי המחקריים ולמפעל חיי האינטלקטואלי בימים אלו.

הכאבים בצלעות עדיין נמשכים, והם כנראה כאן להרבה זמן. אני חושב שאני צריך להתרגל, אבל קודם אני צריך לנסות לישון לילה רצוף, מה שלא קרה לי מזה כשבוע.

אפשר היה לסיים כמובן עם 'סקוטלנד דה ברייב' בחמת חלילים, אבל אני מעדיף את האלילה מים ביאליק מפליאה נגינה בנבל באחד מפרקי המפץ הגדול - הביצוע שלה טוב ומדוייק מהמקור של מייקל סטייפ, רק הצחוקים המוקלטים ברקע קצת מפריעים. תתעלמו.