הבלוג של אבו אלמוג

בשבוע הבא אני משתתף בסדנה נהדרת על קהילות במאה ה-19. העובדה שאני, כמשפטן, מוזמן להשתתף אומרת שהמחקר שלי באמת נוגע במשהו חשוב, ושיש סיבות טובות להמשיך אותו. אז לקראת הסדנה התקשקשתי קצת במיילים ואפילו בכוס קפה עם היסטוריונית איסלמיסטית מאוד מעניינת, והיא הביעה זעזוע מכך שהתרגום של הקוראן שאני משתמש בו הוא זה של בן שמש, וטענה שעלי לעבור מייד לתרגום אחר. רכשתי במיטב כספי את אורי רובין, ועברתי על 150 עמודי הדוקטורט הכתובים - אני בערך באמצע הדרך - והעברתי את כל הציטוטים מהקוראן מהנוסח של בן שמש לנוסח של רובין.

זה היה די מדכא. בן שמש הוא נשגב, ואילו רובין הוא מאוד דקדקני ויבש. רואה החשבון של אללה. רוצים לנסות? הנה הפאתיחה המפורסמת בתרגום בן שמש, והמקבילה אצל רובין.

בן שמש:

השבח לאללה ריבון העולמים

הרחמן האהוב

מלך יום הדין

אותך נעבוד ובך ניעזר

הנחנו בדרך הישר

בדרכם של אלה אשר נטית להם חסד

לא בדרכם של הזעומים ולא של התועים.

רובין:

התהילה לאלוהים ריבון העולמים

הרחמן והרחום

המולך ביום הדין

אותך נעבוד ולישועתך נקווה

נחנו באורח מישרים

אורחם של אלה אשר נטית להם חסד

לא של אלה אשר ניתכה החמה עליהם

ולא של התועים.

אולי התרגלתי לבן שמש. אבל להחליף את 'אללה' הקוראני כל כך ב'אלוהים' קצת הורס את הפאתיחה. ההבדל המהותי הוא 'באלה אשר ניתכה החמה עליהם'. המילה בפאתיחה היא אלמעצוב -  المَغضُوبِ - אותה מתרגם בן שמש כ'זעומים' ורובין כ'ניתכה החמה עליהם'. איני יודע מספיק ערבית - ודאי לא זו שבקוראן, אבל ה'זעומים' נלקח ממשלי כב יד, וזה לדעתי יותר סבבה, גם אם רובין יותר מדוייק.

מה שכן, כשזה מגיע לדקויות ממש, עדיף לי הדיוק של רובין. הניתוח המדוקדק של מושג ה'אומה'- امة שעומד ממש בלב הדוקטורט נתקל בהבדל משמעותי בין שני הנוסחים. סורת היונה פסוק עשרים אומרת אצל רובין: "האנשים היו כולם בני אומה אחת, ואז נחלקו ביניהם." לעומת זאת בן שמש כותב - "(היהודים והנוצרים) היו פעם בני אומה אחת ונתפרדו". כאן רובין עושה לי יותר טובה, כי התרגום שלו יותר נוח למה שאני רוצה להגיד. והיי - זה לא סבבה של לקח שאפשר ללמוד ממש מהקוראן? 

האמת היא שסיימתי כבר חמישים אחוז מהכתיבה, כולל בחודש האחרון את הקטע התיאורטי מאוד שבגללו, כנראה, פ' לקחה את ההנחייה שלי, כי המילט והקוראן לא כל כך מדברים אליה. היא נמצאת איפהשהו בסקוטלנד במאה ה-18, ודברו של הנביא לא מגיע לזמנים ולמקומות האלה. אבל רקחתי לה ארבעים עמודים עם גברים לבנים מתים שהיא (וגם אני) מאוד אוהבת, ונסתדר. אבל אני נורא מפחד לשלוח אליה את זה. אני חושב שאתן לזה לנמנם עוד כמה ימים, אתקוף את זה כל פעם מזווית אחרת תיקון פה ותיקון שם, ואשלח לה את זה בשבוע הבא, למרות שאני ממש נפגש איתה מחר באיזה כנס.

בחירות? הפוסט הזה ממש נכתב בכוח, כדי לכתוב משהו שהוא לא בחירותי. אז מהגנרל האירני, עד בחירתה של ידידתי האישית עו"ד רויטל לן כהן למס' 11 במרצ (לא, אני לא חושב שזה ריאלי, אבל זה הישג נהדר, שאפו רויטל), יש לי הרבה מה לכתוב אבל אני חוסך. אללה עושה את זה יותר טוב. בתרגום של בן שלמה, סורת היונה, בערך 25:

"בני אדם! הנאתכם מעריצותכם בעולם הזה זמנית היא, כי סופכם שתוחזרו אלינו ונענישכם על מעשיכם. חיי העולם הזה דומים למים שאנו מורידים מן השמים, המתערבים עם מה שמנביטה הארץ למאכל אדם ובהמה, עד שהארץ מתקשטת ביופיה והאנשים מדמים בנפשם שהם שליטיה. ואז באה פקודתנו, בלילה או ביום, והארץ נפגעת ודומה לשדה לאחר קציר וכאילו לא פרחה אמש."

לא ככה? ככה בדיוק. 

ממתק? אני יודע שכבר הבאתי את זה כאן פעם, אבל אותי זה מגניב כל פעם מחדש.