הבלוג של אבו אלמוג

צער גידול בנות! מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים המסווגים הייתי צריך להסיע את אלמוג ליום מיונים בצה"ל לאיזה תפקיד שלא בא לה יותר מדי לעשות, אבל לי מאוד בא שהיא תעשה, ולכן פיתיתי אותה בטרמפ הלוך ושוב. חשבתי שהמיון לתפקיד הזה הוא כמו המיון לתפקיד התותחן שעברתי ב-1985, מיון שבחן בערך בשנייה את יכולתי למשוך את ידי לאחור בתנועה המהירה הנדרשת כדי למשוך את הנוקר הלא אלקטרוני והמיושן של התותחים שהיו אז. תנועה אותה אגב, לא ביצעתי מעולם כשנוקר בידי. לא! מסתבר שהדבר אליו נבחנה הוא יותר מתותחנות, ורק ממש כשהורדתי אותה במקום שבו נבחנה אמרה לי שכנראה ניפגש אחר הצהריים.

זה נתן לי משהו כמו שמונה שעות להעביר. בהתחלה התעלקתי על אבו אבשלום ומשפחתו, אך משנמאס להם ממני, בערך בשתים עשרה, הייתי צריך לחפש מקום אחר להיות בו. בהתחלה חשבתי שאסע לשפת הים. ידידי הטוב אבן ח'אלדון ורעיו אבן סינא ואבן פארבי היו איתי להנעים לי את זמני, ונראה לי רומנטי - במובן של תואם אידיאל רומנטי של האמן המיוסר, או התלמיד השקדן - לשבת ולקרוא על שפת הים. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי במוזיאון תל אביב כשאבן ח'לדון וחבריו זרוקים בבגז'. אין מה לדאוג, הם יצאו משם במהלך השבת. בי נשבעתי. 

אז מוזיאון תל אביב הוא מקום סבבה וביליתי שם ארבע שעות נהדרות, שטענו אותי באומנות. אני תמיד הולך לתערוכות המתחלפות כי את תצוגת הקבע אני כבר יודע בעל פה. למרות שסך הכל אני חייב להגיד 'שלום' לקלימט בכל פעם שאני נכנס, כמו שאני אומר 'שלום' לנמרוד בכל ביקור במוזיאון ישראל. הפעם חשבתי להציץ במירו ובמקס ארנסט, אבל זה לקח לי בערך שנייה כי כל הציורים שלהם נראים לי אותו דבר (במקרה של מירו כמו משהו שרואים במיקרוסקופ, במקרה של ארנסט כמו משהו שילד בן 16 צייר בעיפרון במחברת בשיעור כשהיה לו משעמם ולא היה ממש סגור מה הוא רוצה לצייר) אז המשכתי הלאה והחלטתי להתרכז באמנות עכשווית. אז ככה -

* 'למעלה באוויר' של טום פרידמן. ואשקרה לא העיתונאי! מרחיבים אופקים. באמת. מתוך הארבע שעות ששהיתי במוזיאון ביליתי בערך שעה בלהסתכל ביצירה הזו. יש את גרם המדרגות המכונה 'מפל האור' במוזיאון. הוא לקח ותלה שם באוויר כל מיני חפצים מסוגים שונים. התחלתי את דרכי כשהסתכלתי מלמטה, בשכיבה על כרים שסיפק המוזיאון באדיבותו, במבט כולל על התצוגה, ולאחר מכן עליתי וראיתי את הפרטים מלמעלה. חווייה מהממת ומומלצת לכל. התחלתי לקרוא את הקטלוג אבל זה קישקוש, באמת. רציתי להבין את היצירה מתוך עצמה, ולא כדי שמישהו יספר לי שזו מחווה לדושאן. החפצים התלויים (עשרות, אם לא מאות חפצים) הם לפעמים חפצים יומיומיים כבננה או עטיפה ריקה של צ'יפס, יש תמונות, יש מילים, יש אובייקטים כמו טיל או רובה, יש גם שניים שלושה אברי מין זכריים ענקיים אחד מהם מודבק לבובת בארבי. כשמסתכלים מלמטה רואים תמונה כללית ומתמקדים מטבע הדברים במה שרואים מלמטה. התמונה הזו משתנה כשעולים לאט במעלה המדרגות ומסתכלים בכל מפלס. הפוקוס משתנה, זווית הראיה משתנה. חפצים שלא היה ברור מה הם פתאום מקבלים חדות. מלמעלה הכל כבר נראה שונה. לי זה אמר משהו על תת מודע, ועל תפיסה, ועל זכרון, ועל החיים שלנו כמבט אל העבר, וכל מיני. אם יש לכם שעה פנויה - אל תפספסו.

* וידיאו ארט זה דבר שלא הבנתי אף פעם, והחלטתי להשקיע, פשוט כי היה לי זמן. יש שם תערוכה נהדרת של מרינה אברמוביץ. היא עמדה בשנות השבעים בגלריה בנאפולי, ושמה על שולחן שבעים ושניים חפצים, חלקם גורמי עונג, חלקם גורמי כאב, ואף אקדח טעון, וביקשה מבאי התערוכה לעשות בה כרצונם באמצעות החפצים. היא צילמה את כל התהליך. צריך לראות בשביל להבין. במוזיאון מראים שולחן עם אותם החפצים (לפי התגיות על בקבוק שמן הזית ושקית הקמח למשל, זה לא בדיוק אותם חפצים אבל מקבילה ישראלית שלהם. מעניין מאיפה מצאו סכיני גילוח ישנים, מהסוג שחותך) ומראים שקופיות סטילס מתחלפות בשחור לבן של מה שעשו המבקרים לאברמוביץ. זה ממש מרתק. חייבים לראות כדי להבין. שילוב של אומנות ומבחן פסיכולוגי בנוסח מילגרום או זימברדו. גם זה לא להפסיד. מה שכן, אברמוביץ היא ילידת סרביה בשנת 1946. בחדר ישבה שומרת מטעם המוזיאון, אולי כדי שלא יגנבו את השמן או האקדח או סכיני הגילוח, שגם היא נראתה ילידת מזרח אירופה בשנת 1946. תהיתי על המקבילה בינה ובין אברמוביץ, מה דומה בחיים שלהם ומה שונה. הנוכחות הדוממת שלה (בטח ראתה את השקופיות חמשת'לפים פעם וקצת נמאס לה) הוסיפה איזה נופך קצת יותר מעמיק לחוויה.

* הקונצרט של נבט יצחק - גם כן וידאו ארט. וכאן ברמה של וואו. החוויה האומנותית הכי מעמיקה שהייתה לי במוזיאון. וידאו ארט מהפנט ברמות. תמיד אמרתי שמסתתרת בתוך הגוף של הגבר האשכנזי מהמעמד הבינוני לסבית מזרחית זועמת שרק מחכה שיוציאו אותה. אז הטקסט של 'הקונצרט' דיבר על מזרחיות. לא ציפיתי מי יודע כמה, ונכנסתי והתמכרתי. התחברתי לשורשים המזרחיים הלא קיימים של עצמי. וברצינות - כל מי שגדל, כמוני, על הסרט הערבי של יום שישי, חייב לראות את היצירה הזו. היא מדהימה בכל כך הרבה רמות שקשה לתאר. הקטע הגאוני ממש הוא לא מה שקורה על המסך, אלא השטיח המונח על השולחן המואר, שהאורנמנטים האוריינטליים שבו מתפרקים לאט. לוקח שנייה להבין את זה, אבל אז האמירה הזו בועטת במקום רגיש.

אז - יום הולדתי ה-47 מגיע (הפוסט הבכייני יגיע בדיוק בשבוע הבא בשעה הזו). החלטתי לחגוג אותו בקעקוע חדש. היו כל מיני רעיונות, החל ממוטיב חוזר של קולומן מוזר - נפסל על ידי ש' - וכלה במשהו שלקוח מעטיפה של הוצאה של 'האמן ומרגריטה' באנגלית, צללית של הסצינה בה בהמות תולש את ראשו של הכרוז ז'ורז' בולגנוב. כשהייתי במוזיאון נזכרתי בתערוכה של התחריטים המקסיקניים שראיתי לפני כשנה. מייד נכנסתי לחנות ועיינתי בקטלוג שלה. ואכן נפל הפור, ויש בחור נחמד בשם חוזה גואדלופה פוסדה, POSADA, שסיפק לי את המוטיב הנדרש, והוא גם חורט ברמה שהקעקועיסט שלי בהחלט מסוגל לחרוט יפה על הגוף שלי. אבל על זה בשבוע הבא.