הבלוג של אבו אלמוג

הבחירות האחרונות עושות באזזז נשי. ההשתלטות למעשה של נשים על המקומות הראשונים במחנה הציוני יצרה  אשליה של כנסת 20 שכולה תהיה מורכבת מנשים פעלתניות, דעתניות, אנרגטיות וכריזמטיות. אפשר לאהוב אותן או לא לאהוב אותן, אבל אי אפשר להתעלם מהן. מחנין זועבי ועד מירי רגב. 

זו אשליה אופטית. ספירה פשוטה שהולכת לפי המדגמים והמקומות הריאליים במפלגות שהגישו את רשימת המועמדים, תראה שבכנסת ה-20, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, תהיינה פחות נשים מבכנסת ה-19.

נכון, אל מול המהלכים היפים של המחנה הציוני ומרצ, מפלגות עם כמעט שוויון או שוויון בייצוג, נעלמו כמעט הנשים מהליכוד, לא היו קיימות מלכתחילה במפלגות החרדיות, זוכות לתת ייצוג זוועתי במפלגות הערביות. אל מול הייצוג הסביר במפלגתו של כחלון, עומדת ירידה של ממש אצל לפיד, כאשר מייצוג כמעט ראוי בכנסת הקודמת (ארבע נשים בעשרת המקומות הראשונים) הוא ירד ל-3 נשים. 

המרוץ של המפלגות אחר ה'כוכבים' רק חשף את עומק הבעייה. כשיש לחץ, שולפים את הגבר האשכנזי. החל מגלנט אצל כחלון, ועבור לטרכטנברג במחנה הציוני ועד בני בגין בליכוד. גם אלי אוחנה, למרות שהוא חורג מהדפוס של הגבר האשכנזי (ובגלל זה כשלה מועמדותו) אינו אישה, ככל הידוע לי. הצבת גבר במקום משוריין כמובן מונעת ממועמדים ומועמדות אחרים את הייצוג. האמירה שאני מעדיף גבר אשכנזי - אלוף במיל. פרופסור, פוליטיקאי ותיק, על פני מישהו שממש נבחר על ידי הציבור, מלמדת על סדר העדיפויות שלי, על סולם הערכים שלי, ודוחקת את הנשים שנאבקות על מקום ריאלי בשולי הרשימה (כמאבק האיתנים בין חוטובלי לדיכטר) למקום קצת פחות ריאלי.

נכון, כשהן נמצאות שם הן בולטות. איש לא ייקח את הכשרון התקשורתי מאיילת שקד, את העבודה הפרלמנטרית של אורלי אבקסיס לוי, או את התואר 'הבנאדם היחיד עם מוח מתפקד ביש עתיד' מיעל גרמן. גם אלו שבולטות לרעה, בפרובוקציות תקשורתיות או באמירות קיצוניות, כחנין זועבי או מירי רגב, עדיין זוכות לאהדה בציבור שלהן, ומייצגות את קהל בוחריהן בדרכן, ועובדה שהגיעו למקומות גבוהים ברשימותיהן. בדיוק אל מול ההצטיינות הנשית הזו בכנסת ה-19 עולה השאלה מדוע אין יותר נשים בכנסת ה-20.

התשובה ברורה - החברה הישראלית, פטריארכלית ושוביניסטית, עדיין לא כשירה לכך. אמנם, את מכת 'האלופים במיל' הפורשים היישר אל הפוליטיקה החליפה מכת העיתונאים, מקצוע בו יש סיכויים שווים, פחות או יותר, להצטיינות גברית ונשית. ועדיין קשה לאישה לפרוץ. קשה לפרוץ את חומות הפטריארכיה החרדית, בלוק של כ-20 חברי כנסת בדרגות דתיות שונות שאינן מעמידות נשים לבחירה מטעמן. קשה, וכמעט בלתי אפשרי, לפרוץ את חומות הפטריארכיה בחברה הערבית. גם רשימת חד"ש, המתקדמת לכאורה, העמידה רק אישה אחת מטעמה לבחירה, כאשר בכנסת היוצאת לא יוצגה בה אף אישה. מהלך שיזם מוחמד בראכה, לפרישה והחלפתו בנבילה איספניולי, כשל בשל הקדמת הבחירות. כשמצרפים את המפלגה הזו לבל"ד שאף היא סובלת מאותו תת ייצוג, ולמפלגה הפונדמנטליסטית האיסלמית רע"ם תע"ל, שדומה לחרדים שלנו מבחינה זו, מקבלים בעייה קשה מאוד לפתרון.

אל מול תת הייצוג המובנה בכנסת, חייבות היו מפלגות אחרות להגביר את הייצוג הנשי. זה קרה בעבודה, ובמידה מסויימת במרצ. הצטרפות התנועה למפלגת העבודה, קצת דיללה את ההישג הזה. התנועה, שאמנם עומדת בראשה אישה, אך ביתר ארבעת המקומות הריאליים מטעמה יש שלושה גברים (פרץ, חסון ובן ראובן) ואישה אחת (קסניה סבטלובה). בהתחשב בכך שזו רשימת מנהיג (למעשה מנהיגה) זהו מהלך ברור האומר אמירה ברורה באשר לייצוג נשי.

כך גם יתר המפלגות המשורינות. אצל כחלון יש ייצוג נשי סביר (לא כל כך ברור בשל הבעייה שגוררת אחריה צגה מלקו, שכנראה לא התפטרה משירות המדינה במועד) אבל כמובן שהיה יכול להיות יותר. ולמה לא יהיה? מפלגות מנהיג מסוג זה מוקמות בגחמה. אותו מנהיג יכול לקבל החלטה מודעת על ייצוג שווה או אף יתר ייצוג. כחלון מקבל ציון עובר, אך היה יכול לקבל יותר. לפיד, לעומתו, נכשל. הירידה בסקרים התבטאה בכך שהפחות כוחניים - כעדי קול - נדחקו מהרשימה, ואחרים תפסו מקומם. זה צמצם את הייצוג הנשי במקומות הריאליים (נהיה חמודים וניתן לו עשרה). שמות חדשים שהוכנסו לרשימה - ילין ושטרן, הם כמובן גברים.

הבעייתית ביותר היא כמובן הליכוד, שהעלימה כמעט את הנשים מרשימתה. בהתחשב בכך שזו עומדת להיות מפלגת השלטון, זו בעייה של ממש. ממשלתו העתידית של נתניהו תהיה אף היא ממשלה בה מספר הנשים הוא חד ספרתי נמוך. מרשימתו הוא יקשה לקושש אותן. שותפיו האפשריים לקואליציה גם הם לא מבריקים מהבחינה הזו.

והבית היהודי? גם כאן יש תת ייצוג. איילת שקד אומנם במקום השלישי, אבל אחריה ברצף עוד חמישה גברים עד שמגיעים לשולי מועלם. סך הכל ב-16 המקומות הריאליים  ארבע נשים, שתיים מהן במקומות ה-14 וה-15 הספק ריאליים.

אז? אז יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת. לא צריך ללכת אחר הרעש התקשורתי. או אחרי פוליטיקאיות רעשניות הרואות עצמן כראשת ממשלה עתידית.   המאבק הנשי עוד ארוך וקשה. הכנסת ה-20 אינה מייצגת ניצחון, או התקדמות, במאבק הזה, אלא תבוסה קשה עטופה בנייר צבעוני. מבחינתי, כפמיניסט וכבוחר, יש רק אמירה אחת פשוטה - אני מצביע למפלגה עם ייצוג נשי ראוי בלבד. אבל, זו ראייה שטחית של הדברים. המבט צריך להיות רחוק יותר, לשבירת מבנים ודפוסי חשיבה פטריארכליים בכל מקום בו יימצאו, ולא במקומות בהם כבר נשברו. גם כשיש את שלי יחימוביץ, מירי רגב ואיילת שקד במקומות הראשונים בפריימריז של המפלגות שלהן, זו מראית עין. הבסיס עדיין פטריארכלי, ואותו יש לנתץ.

לנשים שתיבחרנה יש הרבה עבודה עד הבחירות הבאות.