הבלוג של אבו אלמוג

השמש שוקעת עכשיו על השדות הרדיואקטיביים של מערב אוקראינה. הדי המלחמה הרחוקה בה נלחמים הרוסים באוקראינים אינם מגיעים לשם עדין. קולות הנפץ אינם נשמעים. השמש שוקעת באור אדום, סמיך, על שדות הדגן הרחבים, על הנהרות השוצפים, על בתי העץ, החוות הקטנות, החזירים המתרוצצים בחצרות, על קבר ההמונים המוזנח, בו עלו עשבים. ערב יורד על שומסק העיירה ועל ורבה העיר. ריקות מיהודים. משפחתי נחה לה בקבר ההמוני כשם שהיא נחה לצד כל בני עירה מזה שבעים ושלוש שנים. איש אינו מפריע את מנוחתם בקבר ההמונים, זקן לצד נער, מאות קילומטרים מזרחה להמולה של נתיב 'מסע החיים' לטקסי הזכרון, לנגינות התזמורת ותיפוף התופים. איש אינו זוכר אותם, אומר קדיש על קברם, קורא בשמם. היחיד שזוכר אותם ומונה את שמותיהם אחד לאחד נמצא אלפי קילומטרים מזרחה משם, בצפונה של ארץ ישראל, שם השמש תשקע עוד מעט על הים התיכון. מנקודת מבטי, מאשחר, תשקע בנקודה בה דהר ד'אהר אל עומר על סוסו, כשהוא נמלט מעכו מאימת פרשי הסולטאן, ושב על עקבותיו כדי להציל את אשתו הצעירה. 

נסעתי היום לעכו, ובדרך שמעתי רדיו. א מחייע - היידיש שולטת בשירים. כינור 'יהודי' מנגן שוב ושוב את אותן מנגינות כלייזמר נושנות. והכי חשוב - איש אינו מטיח בי את ההאשמות הנוראות המוטחות בי מזה כחודשיים. איש אינו מטיח בי את אשמת מוצאי ה'אשכנזי', אינו מטיח בי את האשמה הנוראית כי סבי עלה לארץ בשנת 1937, ממזרח אירופה, מתוך רצון לבנות כאן חברה חדשה וצודקת, ובנה את ביתו במו ידיו, כי סבתי שימשה כעובדת סוציאלית במעברות, וקלטה באהבה את כל מי שהגיע ממערב או ממזרח. (הסבא השני דווקא בסדר. ניתן לשימוש מיידי. איש 'חרות' לובש כיפה סרוגה, מאלו שאינם מתנצלים. אני מקווה כי בהגיע יום פקודה תעמוד לי זכות אבות אם לא מצד הסב החוטא 'המערכניק' והסוציאליסט, כי אז מצד סבי השני, איש ירושלים הדתית לאומית) כי רצוני להבין את העולם שמסביבי ולהרחיב את אופקי הביא אותי ללימוד ולקריאה, ובקיצור את אשמת היותי איש האליטה האשכנזית הישנה, האשמה בכל תחלוא מתחלואי החברה.

ולהיפך - קיבלתי פתאום גל של סימפטיה. גל של אהדה שודר כלפי מהרדיו. הרי לזכר משפחתי הטבוחה עמדנו כולנו דום. על אף שברור לנו מה היה קורה לו היו מגשימים את חלומם ועולים לארץ ישראל, איזה עוולות היו מעוולים, איזה ניצול היו מנצלים. יום אחד שכחו להם - ולי - את ההאשמות האלה, ונתנו להן, להאשמות, לנוח. לצבור כוח ליום המחר. יום אחד אהבו אותי ברדיו. ריחמו עלי. הביעו כלפי אמפתיה. היא שנאמר - א מחייע.

אבל מחר הכל יחזור לתקנו. היידיש תרד מעל גלי האתר, וכולם, מראש הממשלה ומטה ימשיכו לחבוט באותן אליטות אשכנזיות ישנות, האשמות בכל.

ישבתי אתמול עם שלושה חברים. בדואי ושני דרוזים. משהתארכה השעה אמרתי להם שערב יום השואה היום, ועלי לציין אותו עם משפחתי. קיבלתי כמובן את אותות הסימפטיה והכבוד הניתנים על ידי מי שבאמת מצר על מה שקרה, וחש צער של אמת על האירוע ההיסטורי, גם אם אירע רחוק מהם במקום ובזמן, ולאנשים שאין להם כל קשר עמם, ולו רק בשל היותם קרובי משפחתם של שכנם, או אף בשל היותם בני אדם. "שמעתי היום ברדיו שהתווכחו אם השואה הייתה רק ל'אשכנזים'. זה נשמע לי שטויות" אמר אחד מהם. ואני הצטערתי צער של אמת, שכך נחשפה ערוותנו, כעם, בפני העמים האחרים החיים עמנו. שהפלגנות והשינאה נחשפו כך, על אף שההגיון הבריא של אותו ידיד סיווג באופן מיידי את העניין כ'שטויות'.

וגם אני מצר צער של אמת. צער על כך שערימות הגוויות שנערמו בשואה הפריעו לצפות במשחק רבע הגמר של ברצלונה או שלא זללתי מספיק מופלטות כקדימון ליום השואה, על מנת שאוכל להתחזק ולהתגאות בכך שהנאצים הנאורים ולא הערבים הפרימיטיביים הם שרצחו את משפחתי. בעוונותי אודה כי לא זללתי ולו מופלטה אחת. שומרי משקל, אתם מבינים. את אורי דהן, חובב הכדורגל, איני מכיר. על מואיז בן הראש שמעתי, והרי הוא משורר ידוע וחתן פרס ראש הממשלה. לא לזה ולא לזה איני בא בטענות. הם רק משקפים את הדיון הציבורי הער העוסק באינטנסיביות מזה זמן מה בהוקעתי על אשמת היוולדי 'אשכנזי'. הם אינם יחידים, אם כי הם עד עתה בין הבוטים ביותר. אבל בדרך הזו עוד ילכו רבים. הם החלוץ ההולך בפני המחנה.

ועכשיו, סילחו לי. יום השואה תם, ועלי לרוץ ולדרוש עוד מיליארד ממשלם המיסים המזרחי.