לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי: 

בן: 56



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

4/2015

פוסט ליום הזכרון


קל לי יותר לכתוב על המת שלא הכרתי, ומעודי לא ראיתי.

 

באותו בוקר קמנו אני ויניב בארבע והתקלחנו. ידענו שיוצאים ושתהיה השכמה בארבע וחצי. הלכנו בכל הבסיס עד שמצאנו מקלחת פתוחה. רוב המקלחות היו נעולות כי הסדירניקים שם מאוד דאגו שהמילואימניקים יטנפו להם את המקלחות. אבל אחרי המון חיפושים מצאנו מקלחת אחת פתוחה ודווקא היה כתוב עליה 'מקלחות סגל'. סגל מיי תוכעס. אף פעם לא החזקתי יותר מדי מסגל. הוא דווקא פחד שמישהו ייכנס ויגרש אותנו. סגל ישן בארבע בבוקר. בארבע בבוקר שלפני הקרב. יניב אמר שהוא קצת פוחד מה יקרה. אני חשבתי בקול על סבא שלי שגם הוא נלחם על ירושלים ועזב אישה ושני ילדים בערך כשהיה בגילי וחזר לאישה ושני ילדים. הייתי אז בן 34. סבא שלי היה בן 28 כשלחם במלחמת השחרור. אותי זה מאוד הרגיע יניב נשאר סקפטי. בואו לא נשאיר אתכם במתח, שנינו חזרנו בריאים ושלמים מחומת מגן. לקח לנו כל הסיפור בסביבות שעה עד שיצאנו ועד שחזרנו אבל לא רצינו לצאת בלי מקלחת. האמת שאת העמדה הצבנו בסוף בבית פרטי, כך שעוד באותו היום התקלחנו עוד הפעם. אבל לא יכולנו לדעת את זה. כי לא היו סגורים על הפקודות וכל הזמן שינו. קמנו בבוקר כשאנו עתידים לכבוש את שכם בסערה, ואחרי כן הסתבר שאנחנו צריכים להגיע לבית לחם. וזה אחרי שלמדנו טוב את הגיזרה וכל צירי ההסתערות והכל והיינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה אבל לא היה לנו כוח.

 

בדרך לבית לחם דרך ירושלים האנשים פשוט עצרו כל שנייה את האוטובוס וחילקו לנו ממתקים ושטויות ומישהו פשוט עצר את האוטובוס ונכנס והוציא חייל ונכנס איתו לסופרמרקט וקנה כל מה שהחייל ביקש. זה נראה לי קצת מוגזם, אבל שתקתי. חלק מהזמן ישנתי. חלק קראתי. היה לי את המוהיקני האחרון באנגלית. זה מה ששלפתי מהספרייה כשזימנו אותי בצו שמונה כמה ימים לפני כן.

 

ואז הגענו למחסום הר חומה והבטן שלי התהפכה. זה היה מה שבסלנג צהלי קוראים 'בית זונות'. כל צה"ל היה שם. טנקים, ונגמ"שים וחי"ר. אלפי חיילים, בלי הגזמה. ואנשים על אזרחי הסתובבו שם ולא ברור מה הם עשו. חלק חיפשו את הילדים שלהם וחלק סתם הסתובבו וחלק חילקו כל מיני דברים לחיילים ועיתונאים. עקרונית זה היה אגרוף ברזל שאמור להיות מונף על בית לחם, ואם הייתי פלסטיני מבית לחם שהייתי רואה את זה הייתי מאוד מפחד. אבל בתכל'ס הבנתי שאנחנו במרחק לא מי יודע מה רחוק מבית לחם עצמה ומבית ג'אלה. האנשים האלה בילו את הכמה שנים שלפני כן בשכלול יכולות של צלפות על תושבי גילה, ולא הייתי סגור על זה שהם לא הולכים לעשות איזה מטווח קטן על המטרה הענקית שהסתמנה ממש מולם.

 

אני לא יודע אם אמרתי משהו למישהו, או שמפקד הצוות שלי חשב כמוני. היינו שם בערך רבע שעה והתקפלנו משם במהירות. עקרונית היו חיילים בצוות שרצו להשאר שם, אבל המפקד הביא לזה שהנגמ"ש נפרק מהסמי טריילר במהירות שיא, ואחרי כן עלינו כולנו על הנגמ"ש ועפנו משם מה שיותר מהר למקום שהיינו צריכים להיות. ועד היום אני אסיר תודה לו שהיה לו את השכל להבין מה הולך לקרות שם.

 

אני לא זוכר אם שמעתי ברדיו או שזה היה בקשר או בשמועה - רצו אז שמועות מטורפות אבל אחת מעשר הייתה נכונה - שכמה דקות אחרי שעזבנו צלף מבית ג'אלה הרג שם שריונר. אני זוכר את השם, אבל אני לא רוצה שמי שמכיר אותו יגיע לדף הזה. אני לא אשכח את השם הזה כי יש לי איזה הרגשה שהוא מת במקומי. ושהכדור הזה היה יכול לפגוע בקלות גם בי.

 

ואחרי כן היה לילה מאוד גשום ואני ויניב נתנו משמרת ראשונה בשמירה היקפית על העמדה, והיו לנו את השכמיות האלה שתמיד מוצאים מגעילות רקובות וספוגות מים בקרקע של הקיטבג. אבל זה היה מלחמה אז הוצאנו את זה מהימ"חים חדש דנדש, וזה די הגן עלינו. בהתחלה היו כל מיני הוראות מטורפות נגד צלפים וכאלה ואמרו לנו לא להיות ממש ביחד. אבל אחרי שעה נשבר לנו ואף אחד לא היה בחוץ כי ירד גשם, וכולם היו בתוך העמדה שהייתה חמה ועם מיטות, אז עמדנו ביחד בגשם ודיברנו אני לא זוכר על מה. 

 

אני הייתי בן 34 והבחור שמת שם במחסום בהר חומה מירי של צלף היה בן 22. לא הכרתי אותו, אבל באופן עקרוני עכשיו אני מכיר אותו טוב מאוד כי קראתי כל מילה שכתבו עליו. לפחות את זה אני חייב לו.

 

בשבילי זו הייתה מלחמה פחות נועזת ממה שנראה ביום הראשון. כי אחרי כן הכל נכנס למין שיגרה מאוסה כזו של תצפית, ואם הייתה התרגשות היא הייתה ממה שאנחנו עשינו להם, והם לא עשו לנו כלום (לצוות שלנו. היו צוותים עם פחות מזל בפלוגה) אבל עד עכשיו כשאני רואה תמונה של כנסיית המולד נהפכים לי הקרביים. יש לי חבר שנשוי לפלסטיני ממזרח ירושלים שפרסם לפני כמה שנים תמונות מביקור שלו בבית לחם בפייסבוק, וזה היה בשבילי משהו לא צפוי כמו אגרוף בבטן. 

 

זה היה 2002 והיה אז את השיר 'לא קלה היא לא קלה דרכנו' מה'בורגנים'. אני מת על רוטבליט. אבל השיר הזה הוא לדעתי תמצית של כל מה שמאוס ומעצבן בהוויה הישראלית. יותר מתאים 'כך שחררתי את ירושלים' שלו. 

 

 

נכתב על ידי , 21/4/2015 20:26  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של PK ב-22/4/2015 12:02



120,610
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)